עמלק במובן הגזעי כנראה אינו בר זיהוי כרגע, אבל העמלקיות בהחלט חיה וקיימת. הזיהוי של עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן, כנצר לשושלת המן, שהרי בפרסית האות ה"א נהגית חי"ת, משני לשאלת זיהוי העמלקיות. העמלקיות משמעותה כי יש חלופה לבשורה היהודית בעולם, ולא סתם חלופה, אלא אנטיתזה לבשורה היהודית. עמלק מייצג את הרע, והיהדות את הטוב. עמלק את החידלון, היהדות את גאולת העולם.

יסוד הדבר מתחיל מעל ומעבר לעולם הממשי. היהדות היא ההתגלות הא-לוהית לעולם, ועמלק הוא נציג הצד האחר. השאלה העמלקית היא לאורו של מי העולם ילך, עמלק או ישראל. קרוב ל-250 שנה חלפו מאז לידתו של עמלק ועד העימות הלאומי הראשון בינו ובין עם ישראל, היוצא ממצרים, נושא בשורה של גאולת עם, בדרך לגאולת עולם. לתקן עולם במלכות שדי. הראשון שהכניס עצמו למאבק מולו היה עמלק.

חז"ל מתארים שתודעת הכניסה למלחמה של עמלק נבעה מחשיבה רוחנית ארוכת טווח. מבחינת האינטרס הלאומי של עמלק, מי מעז להתמודד עם אומה בעלת ליווי א-לוהי צמוד והצלחות מוכחות? החשיבה של עמלק הייתה כזאת: עם מלומד בניסים ובהתגלות א-לוהית מוכחת עומד כרגע לבסס את ריבונותו, לבשר בשורה עולמית. הוא ודאי יכבוש בבשורתו את העולם כולו, ומה עם הבשורה העמלקית? אם כן, אני הראשון שיתמודד עם ישראל, אמר עמלק לעצמו. עצם ההתמודדות תעיד כי העם הזה אינו חסין וחזק כפי שהוא מצטייר. הבשורה היהודית כבר לא תיהנה מהיוקרה של העוצמה המעשית, והאטרקטיביות של הבשורה הרוחנית תיפגע. את ההמשך כבר יעשו האחרים.

כשעם ישראל מנסה לבסס בשורה עולמית אנחנו פוגשים את עמלק. לאחר הניסיון הלאומי הראשון העם היהודי יוצא לגלות בבל. לקראת סיום הגלות מתגלה התקווה לחזרתו לארצו. מי שמנסים לסכל את התקומה הם צרי יהודה ובנימין, שחז"ל מייחסים להמן ובניו.

ואז, כשבשורתם הלאומית בארצם נראית חסרת תקווה, כשנדמה כי הנבואות לתחייתם המחודשת כבר לא יתממשו, עמלק מופיע ומציע את הפתרון הסופי. כמעט אלף שנה מהמלחמה הראשונה בישראל ניסה עמלק לנצל את ההזדמנות שלו לוודא שהבשורה היהודית תחוסל. הסכנה קיומית, אבל היסוד שלה הוא המאבק הייעודי-זהותי. בעומק העם מבין כי המלחמה היא על הבשורה. הסכנה הקיומית גורמת לעם ישראל לשוב לעצמו. לתרבותו המקורית. לשכבת הזהות הראשונית שלו כעם. עם ישראל מקבל את הבשורה של התורה מאהבה. זוהי הפעם האחרונה בתנ"ך שאנו נתקלים בעימות ישיר עם עמלק הגזעי, המיוחס.

אלפי שנים חולפות, ועם ישראל חוזר לארצו. העמלקיות מנסה למנוע את שיבתו לארצו בפוגרומים, בהשמדה. כ-2,300 שנה חולפות מניסיון ההשמדה של המן הרשע עד מפלתו של יורשו, היטלר ימ"ש. אבל הייעוד של ישראל להקים לו ממלכת כוהנים וגוי קדוש הולך ומתרקם מכוחה של ההיסטוריה הא-לוהית. הדוד והרעיה מכינים עצמם לפגישה המחודשת. הארי והלביאה מכינים עצמם להתייחד זה עם זה. ושוב, מי שם כסותו בין ארי ללביאה בשעה שמתייחדים זה עם זה, בשעה שהם עמלים ליצור את הבשורה שתוליד את העתיד המקווה? העמלקיות. הרצון להחריב את הבשורה של העם היהודי.

סמואל הנטינגטון, בספרו 'התנגשות הציביליזציות', מעיר הערה קצת מעליבה אבל בעיקר תובענית. הוא סוקר שמונה תרבויות שמעצבות לטענתו את העולם, את האינטרסים של המדינות ואת הניגודים ביניהן, אולם התרבות היהודית אינה נזכרת שם. לא רק משום מיעוטם המספרי של היהודים בעולם אלא בעיקר משום שלטענת הכותב מאות שנים קיימו היהודים את זהותם התרבותית בתוך הציביליזציה המערבית, הציביליזציה האורתודוקסית והציביליזציה האסלאמית, ואין להם ייחודיות תרבותית. ומה בנוגע להקמתה של מדינת ישראל? "מאז הוקמה מדינת ישראל יש ליהודים כל האביזרים האובייקטיביים של ציביליזציה; דת, לשון, מנהגים, ספרות, מוסדות ובית מדיני וטריטוריאלי. אך מה בדבר זהות סובייקטיבית?" שואל את עצמו הנטינגטון בהערה.

ובכן, מה היא בעצם הבשורה של התרבות היהודית לעולם? כעת משחזרנו לארצנו ויש לנו כל המוסדות התרבותיים הרלוונטיים, מהי הבשורה התרבותית היהודית הייחודית? מהי בשורת ההתגלות הא-לוהית לעמו הנבחר? מהי התורה היוצאת מציון? זהו ההקשר שבו מופיע עמלק החדש. הוא מנסה לקעקע את אמירתו המחודשת של העם היהודי בארצו בדרכו לתקן עולם במלכות שדי.

המונח 'עמלק' ביחס לאירועים העוברים עלינו ולהגדרת האויב גוזר התייחסות תרבותית ייחודית של העם היהודי למלחמת חרבות ברזל. לעם היהודי יש מסורת של התייחסות לעמלק. "נאצים" הוא ביטוי לתופעה ייחודית, לניסיון השמדה סדור של העם היהודי, מונח מערבי-מודרני שכבר סיפח לתוכו משמעויות מדלדלות, ולכן אינו מתאים להיות מונח בלעדי לשימוש במלחמה. הדימוי 'כמו דאעש' הוא ביטוי סלידה וזעזוע של העולם המערבי מהאכזריות המלחמתית של האסלאם הקיצוני ויכול לשמש אמירה תרבותית לביסוס ציר מערבי-יהודי נגד ציר הרשע של רוסיה ואיראן, אבל אינו מתאר במדויק את יסודות הסכסוך מבחינה רוחנית מוסרית והיסטורית, ולכן לא יוכל לעצב לבדו את המערכת המושגית של המלחמה.

'עמלקיות' היא ביטוי יהודי ייחודי החושף את יסודות הסכסוך ומעמיד אותו בהקשרו המדויק. הוא מעמיד את הסכסוך כחסם למיגור הרשע האנושי ולחשיפת הצדק הא-לוהי המאיר את האנושיות דרך עם ישראל, מונע מהתרבות העולמית כולה למצוא נחמה באור א-לוהי ישראל. דרך המונח 'עמלק' לוחמי העם יהודי, מפקדי צה"ל וחייליו, הפועלים באופן מופלא ומלא רוח גבורה, יכולים לעצב את פקודותיהם ואת אופן המלחמה שלהם לאור מוסר המלחמה בעמלקיות.

העורף, שהוא החזית האזרחית והתרבותית, יכול פרט לתמיכתו המפעימה בלוחמים ובנפגעים, כחלק מהמאמץ המלחמתי המעשי, להגביר גמילות חסד, אחדות ולימוד תורה לסיוע רוחני ללחימה. קברניטי המדינה יכולים לעצב את יעדי המלחמה לאור יעדיה של התרבות היהודית המקורית שהעם היהודי יקבל שוב באהבה: התורה.