הניסיון האנושי לאתר את האשם ברוע העולמי הוא בעצם רצון לאתר את הנחש הקדמוני. אותו נחש שבגללו גורשנו מגן עדן.

המהפכה הצרפתית זיהתה את יסוד הרע במעמדות החברתיים, הקומוניזם בבורגנות, הפוסטמודרניזם בוודאות.

שנים רבות נתפסה האישה בהשפעת הנצרות כבת זוגתו האנושית של הנחש, הנשיות זוהתה עם מיניות, וכל מיניות הייתה הנחש. אולם הפרשנות של פנימיות התורה חלקה על שני חלקי המשוואה, מיניות טהורה אינה הנחש ונשיות אינה זהה למיניות.

האישה היא בת זוגתו של האדם והחיבור המלא ביניהם הוא 'והיו לבשר אחד' - חיבור קיומי עם גופניות. אולם תפיסתו של הנחש, שפירש את הקשר הזוגי בין אדם לחווה, במשמעותו החיצונית והגופנית בלבד, חלחלה אל התפיסה האנושית. חוה שנתפתתה להתבונן בעץ הדעת במבט של תאוה לעיניים, הפילה איתה את האדם. חז"ל הכירו בעובדה שהעידן בו אדם וחווה יכולים להלך בטבעיותם, ולא מתביישים זה מזה נגנז. שעולם בו המרחב הציבורי נטול מבט חיצוני שמור עם להט החרב המתהפכת. עכשיו השאלה הייתה איך חוזרים לשם?

כל עוד לא שבנו לעולם של אדם הראשון, המרחב בין גברים לנשים מעורבב מגופניות ורוחניות. לא כולו מהות ולא כולו גופניות. היהדות הכירה בערבוב הזה כעובדה, ולא הטילה אשמה על נציגי אדם או נציגי חוה. היהדות יצרה מערכת של הגבלות על מנת ליצר מרחב ציבורי מומעט סיכונים. ההגבלות כוונו אל נשים וגברים כאחד. דיני צניעות, ייחוד ושמירת העיניים הן דוגמא.


בהיבט הזה בחנו חז"ל את שירת הנשים. עומק האישיות הנחשף בשירה, הנימים העדינים של הנפש שצפים על פני השטח הגופני, ההבנה כי השירה יש בה מעוצמות החיים המתפרצות, הולידה את החשש לפרשנות גופנית לעומק הנפשי. לפרשנות הגופנית היו עשויות להיות השלכות מזיקות לאשה, לגבר ולמשפחתיות. השירה הנשית הוסטה מהמרחב הציבורי למרחב הנשי. המרחב החדש הוליד הזדמנות. מרחב נקי מפרשנות חיצונית, מרחב טהור ופנימי.

הסיפור של גן עדן והדרך לשיבה אליו הוא סיפור יהודי. כיוון שלאנושות הנוכחית אין כפי הידוע מידע מגן עדן, מקור המידע הוא ההתגלות האלוקית בתורה. ניסיון אנושי לאתר את הנחש ולרצוץ את ראשו מוביל לזיהוי מוטעה, אבל מעבר לכך, הוא מוביל למוחלטות אנושית מזיקה.

התנועות הטוטליטאריות המודרניות הן המחשה לעיקרון הזה. תפיסה שמתיימרת לתקן עולם, שפוגשת את האדם נטול ההדרכה האלוקית, מולידה בו מוטיבציה בעלת אנרגיה והיבטים דתיים, מוחלטים, מקובעים- אבל נטולי יכולת הבחנה, משמעות אלוקית ויכולת תיקון. זה הרקע שדרכו ניתן להבין את סערת 'הדרת הנשים' ביחס לאירוע של עמותת עזרא למרפא בראשות הרב פירר.

זיהוי הרוע העולמי בדמותה של התפיסה היהודית על המרחב הציבורי, הוא לא פחות מאשר לנסות לקצוץ את ראשו של האדם במקומו של הנחש. חוסר היכולת להבחין במשמעות האמיתית של האירוע של הרב פירר, בפוטנציאל ההטבה האדיר הטמון בו, בתרומה הישירה להטבת חייהם של רבבות משפחות בעם ישראל, ולחילופין להתמקד בהתנהלות הטקס והתביעה שיתנהל במבנה הקבוע של טקס ליברלי, הם לא פחות מאשר מקובעות דתית פרוגרסיבית .

בעומק, חלק מהאנרגיות של המאבק על שירת נשים, מבטאות רצון לשוב למרחב ציבורי נטול מבט חיצוני, עם שיח מהותי, לשוב לגן עדן. אולם זיהוי הנחש האמיתי והדרך להתמודד עימו הם המפתח להצלחה. היהדות, התורה וחז"ל, מכירים את גן העדן שהיה ואת הדרך לשוב אליו.