את ההיסטוריה של מדינת ישראל כתבה הציונות. לאו דווקא עשתה, כתבה. יותר מדויק, אגף מאוד מסוים בתנועה הציונית. האגף השמאלי.

לאור זאת אפשר להבין כיצד עלייתם של אור החיים, תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר"א, לא הוגדרו כעליות שהיוו את התשתית המעשית והרעיונית לעליות הבאות אחריהן בעת החדשה. משכתבי ההיסטוריה החליטו להתחיל את ההיסטוריה שלנו אחריהם.

אדם השומע על העליה הראשונה מדמיין בעיני רוחו את היהודי הראשון הדורך על אדמת ארץ ישראל כמו ניל אמסטרונג בשעתו. איך 'נפלה עלינו' ההגדרה של העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1882), כאשר 40 שנה לפניה כבר פועלת בארץ ה'גברדיה היהודית' בראשות שמריה לוריא ושמריל צוקרמן, ועשרים שנה לפניהם כבר מודפס העיתון העברי הראשון בארץ ישראל 'הלבנון', על ידי יואל משה סלומון וחבריו, והבלדה המפורסמת, המתארת את הקמת פתח תקווה 'בבוקר לח בשנת תרל"ח' מתרחשת ארבע שנים לפני העלייה הראשונה.

התודעה של מיישבי הארץ, מה'בית יוסף' ועד תלמידי הגר"א, הייתה תודעה תורנית-גאולית. קיום מצוות ישוב הארץ ומימוש ייעודי הגאולה של שיבת עם ישראל לארצו ולממלכתו. התעוזה לשכתוב ההיסטורי, נבעה מתפיסת העליונות המוסרית של האגף השמאלי של הציונות על פני כל תפיסה אחרת, וודאי מול תפיסת הגאולה. טוטליטריות של מוסר אנושי. תחושת העליונות, לא רק שכתבה את ההיסטוריה, היא גם דחקה בפועל את האבות המייסדים האמיתיים של היישוב היהודי בארץ ישראל אל מחוץ למעגלי ההשפעה, בשיטות מתוחכמות, שסתרו כבר אז, את העיקרון הדמוקרטי הפשוט של הליכה אחרי הרוב.


הדוגמא הראשונה, ששימשה לאחר מכן כאב טיפוס ל'מודל הדחיקה', ארעה בשנת תרס"ג (1903), תחת השלטון העותמאני. באותה שנה שלח מנחם אושיסקין, פנייה ליישוב בארץ ישראל להקים "אורגניזציה המקפת את כל ענייני היישוב היהודי בארץ". הארגון היה אמור להסדיר את ענייני היישוב ולשמש כנציג למימוש הזכיות של היהודים בארץ ישראל כלפי השלטונות התורכיים. בשנה זו היו כשמונים אלף איש בישראל, רובם המוחלט דתיים וחרדים. אז איך מייצרים ייצוג שדוחק אותם החוצה? הוועדה בראשות אושיסקין קבעה כי מי שזכאי להשתתף בבחירת הגוף, הוא רק מי שלא נהנה מכספי החלוקה... וכך מתוך שמונים אלף איש שהיו בארץ באותו זמן, נשארו רק כ2000 בעלי זכות בחירה. בעלי אפיון פוליטי מסוים מאוד. מודל הדחיקה המשיך הלאה, בהקמת 'אסיפת הנבחרים' בזמן המנדט הבריטי, בכינוס הראשון של האסיפה המכוננת, תושבי ירושלים שהיוו למעלה ממחצית היהודים בארץ כמעט ולא קיבלו ייצוג.

מודל הדחיקה נבע מתפיסת וודאות מוסרית. הטוטליטריזם של המוסר האנושי השמאלי. הדחיקה, אפשרה לתפוס את מוסדות השלטון, לקבוע את המדיניות, ולארוג רשת קורי עכביש, שקובעת את כללי המשחק לכל ההמונים שאמורים לשחק אותו. הדחיקה עטפה את מדינת ישראל בקליפה ביטחונית, כלכלית, משפטית ואקדמאית, קליפה נסתרת בלתי נראית, המסלקת את כל מי שמנסה להתנגד לה. התפיסה הזו אפשרה לימים לבצע את הסזון ואלטלנה, לגזוז פאות, למנוע עבודה מדתיים ואנשי ימין, להקריב את קורבנות אוסלו, לסכן את חיילי צה"ל, להציף את הארץ במסתננים, להרוג את אהוביה סנדק, ולחסל משפטית וציבורית כל מי שניסה להרים ראש.

כעת מודל הדחיקה החליט לצעוד עוד צעד קדימה ולבטל את הכנסת בגלוי, לבטל את בחירת העם. בשלשות החודשים האחרונים הקליפה התגלתה לעין כל בלפיתה החזקה שלה במוקדי הכח: בבתי המשפט, באקדמיה, בצבא, בהסתדרות ובתקשורת. חזקה, מקיפה, נחושה להרקיב את הפרי אם הוא לא ימשיך להישמע לה.

את הקליפה הזו חייבים לבקע. חייבים להכריע. מול הטוטליטריזם של הכפירה יש להציב את וודאות האמונה. מול מוסר אנושי כפרני להציב את המוסר היהודי. מול היסטוריה קצרת מועד וחסרת שורשים את הסיפור היהודי, מול המודל הכוחני של הדחיקה של מאה ועשרים שנה, להציב את כוחו של העם היהודי לקום ולבסס את חייו על לאומיותו ומסורתו האמיתיים.