התודעה הציונות ויתרה על ירושלים העתיקה. ירושלים לא הייתה בתכנית של המדינה שקמה. היא גם לא הייתה בתכניות השחרור במלחמת ששת הימים. כששרידות העם היהודי ביססה את המחשבה הציונית, לא היה לירושלים מקום במחשבת השרידות. היא פיעמה אמנם ברוחו של העם, באה לידי ביטוי, בתפילות, בכיסופים, ב'ירושלים של זהב' של נעמי שמר, ובקריאתו של הרב צבי יהודה, אבל המחשבה המדינית הייתה שרידות.

מלחמת ששת הימים פרצה כמלחמת קיום שסיסמתה 'לא עוד אושוויץ', וסיימה כמלחמת ייעוד. ירושלים המציאה את עצמה אלינו. ירושלים שייכת לשלב הייעוד. מאז חזרנו לירושלים, החלה ישראל לעסוק בשאלת ייעודה. שאלת ירושלים הפכה לשאלת הזהות של מדינת ישראל. ובעומק גם לשאלת מקור הריבונות שלה.

המקום בו המדיניות הישראלית של ממשל לפיד נסדקה, היה בירושלים. ביקורו של ביידן בבי"ח אוגוסטה ויקטוריה שבמזרח ירושלים, חרג ממערכת היחסים הרגילה בין ישראל לארה"ב בשני היבטים. הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא אמריקאי מבקר במוסד פלסטיני במזרח העיר, ועוד ללא ליווי ישראלי. בשונה מביקור פרטי, ביקורו של נשיא ארצות הברית במזרח העיר היה ביקור בעל אופי מדיני. לא לחינם הוא הוריד את דגל ישראל מהמכונית שלו בביקור. המשמעות המדינית היא כי פה הוא אינו אורח של מדינת ישראל, הריבונות הישראלית כאן אינה בתוקף. ברמה המדינית מדובר בכשל מהותי. בעיר הבירה של מדינה ריבונית, אורח עושה ככל העולה על רוחו ללא המארח. במישור האישי זה משול לביקור בבית כשהאורח מגדיר למארח להיכן הוא מרשה לו להיכנס.

במילים פשוטות, ממשל ביידן לא מכיר בריבונות ישראל על ירושלים. הוא מכיר בזכותו של העם יהודי לחיים. הוא מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. אבל הוא לא מכיר בזכותה לעצב את ייעודה ותרבותה כאומה ייחודית. כשלוקחים נשיא אמריקאי ל'יד ושם' מבססים את ההכרה שלו כי תפקידו הוא רק לאפשר לנו לחיות. כאשר מאפשרים לו לפגוע בריבונותנו על ירושלים, מבססים אצלו את ההכרה כי אין לנו ריבונות לקבוע את ייעודנו. לאחר שבעים שנה מדיניות השרידות של לפיד ושותפיו, הפכה למכשיר כנגד הריבונות של העם היהודי על חייו ותרבותו.

וזה מחזיר אותנו לעצמנו. את מקור הריבונות שלנו על ארץ ישראל ועל הייעוד שלנו כאן, אנחנו לא מקבלים מביידן, וגם לא מהשואה. אנחנו מקבלים אותו מריבונו של עולם. בעומק זה בדיוק הבירור התרבותי היום. מי שמגדיר את הלגיטימיות של מדינת ישראל במונחים של 'לא עוד שואה' בסופו של דבר שומט את הלגיטימיות הזהותית הייחודית שלנו, ומי שמגדיר את מקור הריבונות שלנו כתיקון עולם במלכות שדי שואף לייחודנו הלאומי.

או במילים אחרות, ירושלים של ביידן או ירושלים של זהב.