במאמר שפרסמה מעל במה זו הטוענת הרבנית עו"ד מוריה דיין ("הרחבה שהיא צרה", גיליון פרשת תצווה), היא טענה כי הצעת החוק הנידונה כעת, המעניקה לבתי הדין הרבניים את היכולת לדון בנושאים אזרחיים, אינה מתאימה ואינה ראויה. ואולם בעיניי, אף שזהו צעד קטן ומרוכך, הוא בהחלט בכיוון הנכון. ההצעה מתייחסת למקרים שבהם שני צדדים מעוניינים לדון על פי דין תורה. הם חותמים על הסכמתם, ואז יוכלו לדון בבית הדין הרבני. הזווית שדרכה יש להתבונן על הצעת החוק היא כתיקונו של עוול היסטורי; כהשבת דבר שנלקח בידי בג"ץ שלא כדין, אל בעליו.

אלפי שנים דנו בתי הדין הרבניים בדינים אזרחיים. עוד לפני כינונה של מדינת ישראל, משפט התורה ניהל את חיי הלאום היהודי. מה ששימר את היהודים כלאום ואת שאיפתם לשוב אל ארצם, הייתה יכולתם לשמר את תרבותם הלאומית כתרבות מובחנת וייחודית. כך שעם הקמתה של מדינת ישראל היא מצאה לפניה מוסד היסטורי־לאומי, שלא נזקק לקבל ממנה את אישורה לקיומו. ניסח זאת בבהירות שופט בית המשפט העליון, צבי טל:

"לא מדינת ישראל הקימה את בית הדין הרבני. בית הדין הרבני קדם לתקומתה של מדינת ישראל… המחוקק הישראלי, כאשר בא בשנת תשי"ג (1953) לקבוע תחום שיפוטם של בתי דין רבניים, מצא גם הוא לפניו בתי דין קיימים ועומדים. חוק שיפוט בתי דין רבניים אינו מקים בתי דין רבניים. הוא אך נותן גושפנקא ממלכתית לשיפוטם של בתי דין הקיימים זה מכבר".

בארץ ישראל, גם בעת השלטון העות'מני והמנדט הבריטי, דנו בתי הדין בענייניים אזרחיים. מאז קום המדינה, במשך עשרות שנים היו בתי הדין הרבניים דנים בדיני ממונות מכוח חוק הבוררות, כאשר הצדדים היו חותמים על שטר בוררות, ופסקי הדין היו נאכפים לאחר שאושרו בבית המשפט המחוזי. כל זה עד לפסק הדין "סימה אמיר" שניתן בשנת 2006. בתיק זה פסל בג"ץ את בתי הדין לשמש כבוררים, בטענה שהמחוקק אינו מסמיך אותם לכך. פסיקה זו חוללה שינוי יסודי וגזרה על בתי הדין הרבניים להפסיק את אשר נהגו מקדמת דנא, לדון בענייני ממון.

כחודש לאחר פסיקה זו הגיב עליה בית הדין הגדול באחד מפסקיו והגדיר אותה "פגיעה קשה בסטטוס־קוו וביחסי בתי הדין עם בתי המשפט". בכנס הדיינים בשנת תש"ע מתח פרופ' אליאב שוחטמן ביקורת קשה על פסיקת בג"ץ, תוך שהוא מציב את מתווה הפתרון: "על המחוקק לומר את דברו ולהחזיר לבתי הדין הרבניים את מעמדם מימים ימימה. זהו צורך של הציבור שומר תורה ומצוות במדינה, הנצרך – מבחינה הלכתית – לשירותיו של בית דין קבוע (הנבחר על ידי המדינה ורשויותיה, ומכוח הסכמת הציבור), הדן דין תורה, לצורך הכרעה בסכסוכים אזרחיים ועוד. זהו גם צורך של מדינת ישראל, כמדינה יהודית, לדאוג להמשך יישומו ופיתוחו של המשפט העברי על ידי הגופים השיפוטיים הממלכתיים שלה".

בין קליטה להפרדה
התנועה להחייאת המשפט העברי קמה בראשית המאה העשרים, במטרה לכונן שיטת משפט יהודית מודרנית. המוטיבציה העיקרית לא הייתה בהכרח דתית, אלא תרבותית־לאומית. אחד הרעיונות שליוו את התנועה הזו מראשיתה היה חילוּן ההלכה. ההיבט העמוק והמהותי ביותר של חילון ההלכה בא לידי ביטוי בהגדרת המשפט העברי כמערכת משפט לאומית, שהקב"ה אינו חלק הכרחי בה. הנחת היסוד הייתה שהמשפט העברי אמנם לוּוה תדיר במעטה דתי, אבל לא היה זה אלא בגדר תפאורה חיצונית. ככלות הכול, אם המשפט העברי מציע הסדרים ראויים בדיני קניין או בדיני ההגנה העצמית, מדוע כה חשובה השאלה אם הם ניתנו למשה בסיני או שמא הם פרי רוחם היוצרת של חכמי העם? אכן, בקרב הדמויות המרכזיות שהניעו את פרויקט המשפט העברי בראשיתו היו משפטנים חילונים מובהקים.

לימים עברה הובלת המשפט העברי לידי אנשי תורה. ניתן לאפיין מודלים שונים לעשייה זו, כפי שהגדיר אותם פרופ' בני פורת, שדבריי כאן מבוססים בעיקר על כתיבתו: מודל הקליטה ומודל ההפרדה. את מודל הקליטה ייצג השופט מנחם אלון, שניסה להטמיע את המשפט העברי במערכת המשפטית של מדינת ישראל. הניסיון הזה נתקל בהתנגדות עזה. אחד ממוביליה הגדולים היה אהרן ברק, שאף ניהל מלחמה אידאולוגית בבתי הדין הרבניים ונגד הניסיון להטמעת המשפט העברי.

אלון הגיב בכאב על הניכור וצפה כי בסופו של יום מורשתו של ברק תישמט מתרבותו של העם היהודי:

"גורלה ועתידה כגורלן ועתידן של תרבויות שונות שבני העם הזה חיו על פיהן במשך תקופות מסוימות ושלא נקלטו כנכסי צאן ברזל שלה. כך עלה בגורלה של ההתייוונות בימים קדומים ושל תופעות מקבילות ודומות בדורות האחרונים".

הניסיון להטמיע את המשפט העברי במערכת ערכית שאינה מתאפיינת בנוכחות אלוקית, ושהנחות היסוד שלה שונות מהנחות היסוד של התורה, עורר גם אי־נחת אצל חוקרי המשפט העברי. הצלחתו של פרויקט המשפט העברי הייתה כרוכה בהדגשת מאפייניו הקרובים לעולם המשפט המערבי, ובמידה רבה אף בחילונו של המשפט העברי, או לכל הפחות בהצנעת ממדיו הדתיים. היושר האינטלקטואלי לא אִפשר להסכין עם נימה אפולוגטית זו ולא התיר לטשטש את הבדלי העומק בין המשפט העברי ובין המשפט המודרני הנוהג. קשה היה להכחיש לאורך זמן את הממדים המייחדים את המשפט העברי ובראשם הממד הדתי. עמדה זו הובילה למחקר על המשפט העברי כמערכת משפטית נפרדת, ולא עסקה בשילובו במשפט הנוהג במדינת ישראל.

את אסכולה זו, המכונה מודל ההפרדה, ייצג בעיקר שופט העליון יצחק אנגלרד. כך שהגעגוע של עו"ד מוריה דיין למפעלו של השופט אלון, ולרצון להטמיע ערכים של שוויון, צדק וחירות במובנם המודרני כחלק מהמשפט העברי, נוגע למעשה בסוגיה סבוכה של כרסום באותנטיות של משפט התורה כמערכת ערכית מובחנת בעלת סולם ערכים משלה ותפיסת טוב וצדק משלה, מערכת שתפיסתה סולמית ולא מישורית ושביסודה זיקה לדבר ה'.

החוק המוצע כעת מתקן כאמור עוול היסטורי בהשבת יכולת השיפוט לבתי הדין הרבניים, שנלקחה מהם שלא כדין; הוא עונה על צורך של אנשים המבקשים להסדיר את ענייניהם האזרחיים על פי עולם הערכים וסולם העדיפויות התורני; הוא יוצק משמעות ותוכן להיותה של ישראל מדינה יהודית הנותנת מקום למשפט התורה. חוק זה הוא בדיוק מה שנדרש לפיתוח עולם שיפוט תורני, בעידן שבו הריבונות היהודית חזרה להתקיים. הוא מאפשר לפתח את תפיסת הצדק של התורה בצורה קוהרנטית ולא מבוזרת, ולייצר התאמות לעידן ריבוני מתוך מנגנון פנימי וללא כפיפות חיצונית. הוא חוק של שוק חופשי, שבו רק שיפוט שיקרין צדק מרומם יוכל למשוך אליו אנשים.

אם החוק יתקבל הוא יעשיר ויאתגר את תפיסת הצדק ואת מערכת השיפוט הישראלית, ובכך יתרום למתח אינטלקטואלי חיובי ומפרה, ואף להורדת מתחים בין היהודית לדמוקרטית. כהשלמה לטיעון ההפריה, נביא את דברי אהרן ברק:

"דומה שיותר מכל מסורת אחרת אנו פתוחים בישראל למשפט ההשוואתי, הן בכתביהם של האקדמאים והן בפסקיהם של השופטים. תורמת לכך העדרה של תשתית יוריספרודנטלית (תורת המשפט; י.ק.) ישראלית, המחייב את המשפטן הישראלי — יותר ממשפטן אחר, בן התרבות המשפטית המערבית — לשאוב השראה ממקורות המשפט ההשוואתי".

אם מדובר על מגוון שיטות משפט שמהן יונק שופט ישראלי, אין סיבה שמשפט התורה יהיה בן חורג.

סדר הגאולה
הגמרא מסבירה את סדר הברכות בתפילת העמידה:

"ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים, שנאמר "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ", וכתיב "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה" (מגילה יז, ב).

על פי הגמרא, סדר הברכות בתפילת שמונה־עשרה משקף את סדר הגאולה. בתחילה ברכת הארץ, יצירת שפע גשמי בארץ ישראל לקראת שיבת בניה אליה. בשלב הבא הבנים שבים לארצם, והדבר מבוטא בברכת קיבוץ גלויות. לאחר מכן מגיע עידן השבת המשפט.

ברכת הארץ נתקיימה בנו: עגלת קניות ממוצעת בערב שבת מכילה כמעט כסעודת שלמה בשעתו. ברכת קיבוץ הגלויות נתקיימה בנו, וכל יהודי הרוצה בכך יכול למצוא את מקומו בארץ הקודש. עכשיו הגיע עידן "השיבה שופטינו", שהצורך בו זועק מכל מהדורת חדשות ומכל דיון בכנסת. הגיע הזמן לקידום השבת משפט התורה.