הרב משה גוטליב זצ"ל, עלה עם רעייתו אסתר וששת ילדיהם ממונקטש לארץ ישראל בשנת תרצ"ה. כנשיא המזרחי בעיר שבה קהילה אנטי-ציונית מובהקת, הוא סבל מחרמות וגידופים בשל היותו ציוני. היותו לבוש בלבוש חסידי, זקנו ופאותיו לא עמדו לזכותו, אחר שהצטרף לרעיון הציוני ושאף להקמת מדינה יהודית בא"י.

הוא לא נולד כבן לתנועה הציונית, הוא התחיל את מסע חייו כחסיד ויז'ניץ, וכך גם המשיך אותו, אבל הרעיון הציוני שינה את סיפור חייו. ההזדהות עם החזון והרצון להגשימו הביאו אותו לעלות לארץ לא נושבת, לזכות לבנותה ולהקים בה מדינה. הוא השאיר מאחוריו, שם בגלות, את משפחתו הענפה ואת חבריו, והחל להיות חלק מציבור חדש.

בתו, סבתי מרים, ע"ה, תמיד סיפרה כי אביה ואימה עלו ארצה בזריזות, 'מצוה הבאה לידך על תחמיצנה'. הסרטיפיקטים שקבלה המשפחה מהראי"ה קוק, הגיעו קצת לפני פורים ובפסח הם כבר היו בארץ. ככה זה כשהציונות היא מצוה והארץ היא ארץ הקודש.

זהו סיפור אישי אחד, המשקף תנועה ציבורית רחבה. הציבוריות הציונית דתית התחילה לפני כמה דורות, מהרבה סיפורים כאלה, של אנשים ונשים שליבם התעורר לציון, שקמו ועשו מעשה והצטרפו לבניין הארץ והמדינה, מתוך אמונה בה' ומתוך רצון לפעול עם אל את גאולת ישראל.

יעדי החזון שלהם היו קרובים ורחוקים, וב"ה הם זכו להגשים רבים מהם. הם עלו והעפילו ויסדו מדינה, והדורות הבאים פיתחו אותה וחיזקוה. כמאמר השיר: האש בערה בחזה, המחרשה פלחה בשדה, הם עלו ללא מורא והתלכדו בסערה. התנועה הגדולה הזו, חלמה, התלכדה והגשימה.

מה הביא את התנועה הגדולה הזו למשבר הציבורי בו היא נמצאת כיום. מדוע אינה מצליחה להתאחד? מדוע אין היא מתווה דרך?

אם כנים דברינו, נראה כי הכוח המאחד אנשים כציבור, הוא לא המעגל הסוציולוגי שלהם אלא הרעיון הבוער בליבם. הציונות הדתית לא התחילה כציבור אחד, היא נבנתה מאנשים מציבורים שונים שהחוט המחבר ביניהם היה ש'התלכדו בסערה' סביב רעיון ערכי.

הציונות, ב"ה, הצליחה ואנו קוראים את ההלל על כך ביום העצמאות וביום ירושלים בשמחה, אך כדי להתלכד עלינו לשאוף להגשים את הקומה הבאה של המפעל הציוני – הקומה הירושלמית.

בשעתו כתב תלמיד בישיבת 'מרכז הרב' כך:


הרב קוק זצ"ל הגה בשעתו הקמת תנועה גדולה בשם 'דגל ירושלים'. כדאי לעיין במצעה של התנועה ולהתחקות אחרי צעדי הבראשית שלה... חש אתה בלהט המתפרץ, שומע אתה קריאה גדולה לבניין בית לאלוקים בארץ הזאת... דומה שהיום יותר מאשר אז, זקוקים אנו לתנועה כזו "דגל ירושלים", שתעלה אותנו על פסים אחרים מאשר אנו נגררים בהם היום... אפשר נדע אז לשאוף אויר פסגות... ולוואי ויבוא יום בו ייבחנו דברי אלה באומץ וביזמה הלכה־למעשה, ולא במשיכת כתפיים והפטרה בלעג מבטל "אוטופיה". עד אותו יום מוטב לי להיות שוטה המאמין.

אותו התלמיד היה הרב חנן פורת, זצ"ל, שהיה ממייסדי תנועת גוש אמונים. מסמך היסוד של התנועה קבע כי מטרתה היא "להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו, תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשרשי היהדות ותכליתו הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו".

מפעל ההתיישבות ביש"ע שסחף את הלבבות למעש ולהגשמה, היה מהלך פתיחה של השלב הירושלמי בתחיית ישראל. מהלך של מעש ציוני הקורא בגלוי בשם ה' ורואה את עצמו כשלב בדרך לגאולה השלמה.

הזמן הירושלמי הגיע, כשם שבזמן הציוני התעוררו הלבבות לציון, כך הם מתעוררים עכשיו לירושלים לקומה הבאה של ציון. הקומה הירושלמית מתייחסת לתחיית הרוח, לנתינת נשמה והגדרת מהות אמיתית למדינת ישראל. רעיון המדינה היהודית, כפי שהיא צריכה להיות וכפי שחלמנו עליה, מדינה שהתורה היא החוקה שלה, ודיני ישראל הם המשפט שלה, מדינה שהיא המרכז העולמי לאמונה וצדק.

גם כיום, עלינו להניף את הדגלים הערכיים של תחיית הרוח ובניין הבית הלאומי כבית לאלקים בארץ. עלינו לדבר בשפה האמונית הערכית, לא בשפה הסוציולוגית. הקריאה להגשמת חזון הנביאים במדינת ישראל, לבניין המדינה היהודית על אדני התורה ומאוויי הנצח של עם ישראל, תביא ל'התלכדות בסערה' של רבים מבני הציונות הדתית ועוד רבים מכל הציבורים האחרים להשלמת גאולת ציון.