בי"ג אלול תש"ח, התקיים טקס הפתיחה של בית המשפט העליון. הרב הרצוג והרב עוזיאל, הרבנים הראשיים לישראל, לא השתתפו בטקס.

"אנו הרבנים הראשיים, לא השתתפנו... בפתיחת בית הדין הגבוה, לא מפאת סיבה כלשהיא אלא מפני טעמים פרנציפיוניים", אמר הרב הרצוג, בדברים שנשא בפני משפטנים. הייתה זו הבעת מחאה וכאב על כך, שמדינת ישראל לא אימצה את תורת ישראל כבסיס למערכת המשפט שלה. את חלומו למציאות אחרת, מתאר הרב הרצוג בהרצאה שנשא בוועידת המזרחי: "בחלומנו... ממשלת ישראל הזמנית, נפגשת עם הרבנות הראשית לארץ ישראל... ואומרת לה: רבותינו תקנונו בעצה טובה על פי התורה..", והוא מסיים: "אבל מה היה? איך התפתחו הדברים?... התורה נשכחה... ירשה שפחה גבירתה".

בידיעון הרבנות הראשית משנת תש"ח, הובא נאומו של הרב הרצוג : "אחינו ועמנו אנו מתעתדים לקראת המדינה היהודית העומדת להיוסד, ב"ה, בציון בית חיינו. האפשר מדינה יהודית, מלכות ישראל, בלי תורת ישראל? הרי זה יהיה הרס וחורבן פנימי ח"ו ".


הנחת היסוד של הרב הרצוג הייתה, כי מדינת ישראל היא שלב ברצף היהודי ההיסטורי, שהחל אלפי שניים לפני כינונה. בלב ההיסטוריה היהודית עמד משפטה הרוחני-לאומי, תורת ישראל. הניתוק מתורת ישראל היה למעשה דלדול הקשר לרצף היהודי. המתווה היה ברור. כדי לקיים את מדינת ישראל כחלק מהרצף היהודי יש צורך בכינון חוקה עפ"י התורה, ובמערכת משפט שבסיסה הוא תורת ישראל.

המתווה של הרב הרצוג לא התקבל, מדינת ישראל ביססה את מערכת המשפט שלה, על משפט זר ותרבות זרה, כתוצאה מחוסר קבלה ואף דחייה, של הנהגת התנועה הציונית את תרבות התורה.

הנשיא חיים הרצוג, בנו של הרב הרצוג, אמנם לא קידם את תפיסת אביו ביחס למרכזיות התורה לשמירת הרצף ההיסטורי, אך הבין כי לכל הפחות, בית המשפט אמור להביא לידי ביטוי את רוחו הלאומית של העם כעת. הוא הבין כי תפיסתו הלאומית של העם באה לידי ביטוי בכנסת ישראל, ובית המשפט פוסק מכוחה ומחויב להיות נאמן לה.

לשיטתו, התערבות ערכית של בג"ץ היא חריגה מסמכות ומסוכנת לבג"ץ עצמו. במאמרו 'להגביל את בג"ץ' כתב הנשיא חיים הרצוג: "לא אוכל לקבל את המשמעות... ולפיה בית המשפט העליון איננו רק פרשן החוקים המוסמך... אלא גם פרשן הערכים העליון במדינה ואוכף נורמות חוץ משפטיות המנוגדות לאמונתו של ציבור זה או אחר. אם כך יקרה, עלול בית המשפט לחולל תגובת נגד שתערער את יסודות אמון הציבור הרחב בו, ותפגע במעמדו".

בג"ץ לא שעה לאזהרותיו של הרצוג, הנשיא. בג"ץ עיצב את פניה של מדינת ישראל ואת משפטה על פי תפיסת ערכיו שלו, בהתעלמות ואף בניגוד לעמדת העם בכנסת על ידי נבחריו. זה לקח כשלושים שנה, אבל לבסוף נקעה נפשו של רוב הציבור ממשטר ההלכות של בג"ץ. האמון תם.

בנקודת זמן זו הוצג מתווה הנשיא יצחק הרצוג, ששמו כשם סבו, למערכת המשפט. לרבים היו צפיות ממתווה הנשיא שיצליח להחזיר את המשפט להיות משפט העם לכל הפחות, אך כגודל הציפייה גודל האכזבה. תחת הכותרת 'מתווה העם', הציג הנשיא מתווה המנותק מהעם, אינו מתקן דבר ואף מרע את המצב. הוא בחר במשפט הבג"ץ המנותק הן מהעם והן מהתורה.

חזונו של הרב הרצוג, היה לחבר את מדינת ישראל לרצף הערכי-רוחני של העם יהודי, בנו הנשיא הסתפק במשפט הלאומי העכשווי, ונכדו, הנשיא הנוכחי הציע במתווה שלו את הניתוק של המשפט הישראלי מהעם יהודי.

בדבר אחד ניתן להתעודד, מתווה הנשיא יצחק הרצוג מאמץ את עקרונות התפיסה של סבו הרב הרצוג, לפיה, עקרונית, ישנה חוקה וערכים העומדים למעלה מהכרעת הציבור כאן ועכשיו. אגפים בישראל מפנימים את הצורך בעקרונות ושיטה ערכית בבסיס השלטון העממי, מה שמבטיח שהמהפכה החוקתית של התורה בוא תבוא.

חלק גדול בציבור בישראלי רואה בתורה את החוקה ואת העקרונות והערכים העומדים בבסיס המדינה הישראלית. מארג הערכים האלוקי העומד בבסיס התורה הוא נכון, מוסרי, מאיר ומקדם את החיים הלאומיים והפרטיים, לתפארת מדינת ישראל והעולם כולו.

בשונה מ'מדינת ההלכה' הנוכחית של בג"ץ, המנוהלת על ידי מיעוט קטן הבודה ערכים מליבו ללא כל סמכות, חוקת התורה היא אלוקית ומותאמת לעם היהודי, והיא תיעשה לחוקת המדינה בהסכמת הרוב. המהפכה החוקתית של התורה תתרחש, כפי שהתקיימו השלבים הקודמים בגאולת ישראל.

הכותב הוא הרב יעקב יקיר ראש ביהמ"ד תורת המדינה