לתחומים רבים בחיים ישנם מונחים ושפה ייחודיים. קחו לדוגמה את הנדב"ר הצבאי, השפה של לומדי תורה, שפתם של בעלי מקצוע. השפה מגדירה את תחום העיסוק ותוחמת את גבולות השפעתו.

חוק ומשפט הם מונחים ששייכם לזירה הציבורית. המוסר לעומתם שייך לרשות הפרט. הרב שמעון פדרבוש, אחד מראשי הפועל המזרחי, ניסח את העיקרון, כי החוק והמשפט הינם ההיבטים המוסריים של החיים, שאי אפשר לה לחברה בלעדיהם. תורת המוסר עצמה רחבה ומקיפה את כל תחומי החיים, המוסר עוסק בזיכוך המידות, טהרת המחשבה והכרת האלוקי.

בתחום המוסר, כמעט ואין מקום לכפיה ואונס משפטי, את הדבר המסור ללב קשה להסגיר לשוטר הרודה. המוסר שייך לרשות הפרט. אולם החלקים מתורת המוסר החיוניים לקיום החברה, עוברים לרשות המשפט ומופעל בהם כוח הכפייה. כל עוד העולם לא נטול יצרים רעים ואינטרנסים נמוכים, הכח הכופה מהווה מכשיר לניהול עולם.

המציאות הציבורית במדינת ישראל הגדירה שנים רבות ערכים של תורה, בשפה של מוסר. כחלק מרשותו של הפרט. לא ערכים מקיימי עולם ומחוייבי המציאות לקיום הכללי, אלא רגשות דתיים. מהגדרה זו נולדו ביטויים כמו: 'צריך להתחשב ברגשות הדתיים', 'תכבד את הדת'. התורה הייתה שייכת לרשות הפרט, לתחום הרגשות והמוסר.

מדינת ישראל הוקמה על בסיס פשרה בין מגמות תרבותיות שונות. הסטטוס קוו הגדיר בצורה מעורפלת את גבולות הפשרה. הנחות הייסוד של הסטטוס קוו היו, שיש לבסס את מדינת ישראל על המחנה המשותף של הקמת ריבונות יהודית אל מול איום קיומי, בלי עיסוק בהגדרות הזהות של המדינה. 'הקפאת מצב' ערכית. מגמות של גאולה, מצוות, הבטחת אבות, סוציאליזם, הגדרה עצמית, תחיה רוחנית - הותכו אל תוך משימה מעשית של קיום וחיים. הפרויקט הציוני מיקד את עיסוקו לא במגמות העומק של שיבת ציון, אלא ביישום המוסכם שלהן.


כיום לאחר שבעים שנות קיום, הזהות של מדינת ישראל עומדת בליבו של דיון ציבורי. הסטטוס קוו המעורפל, מראשית המדינה נפרץ זה מכבר, הן תודעתית והן מעשית. 'הקפאת המצב' הערכי הולכת ומופשרת. השותפות המוסכמת שהתבססה על פשרה ועל מחנה משותף מוגדרת מחדש. יחסי הכוחות השתנו, ערכים הוחלפו, הגיע העת לניסוח זהות חדשה.

בדרך לדיון על זהותה של מדינת ישראל, חייבת התורה לחזור להיות מנוסחת בלשון חוק ומשפט. לא רק כמעצבת את חיי היחיד תודעתו ומעשיו, אלא כהיבט מוסרי שאי אפשר לו לחברה בלעדיו, המקיים גם את אלמנט הכפייה. במבט הזה, שאלת התועלת לחיבור הפנימי של יהודי כזה או אחר, לקיום תורה מתוך חיבור ואהבה הוא מישני. האלמנטים בתורה, שכבר בשלב זה מהווים יסודות קיומיים למדינת ישראל, צריכים לחזור לרשות הכלל ולמונחי חוק ומשפט.

התורה כמערכת משפטית, כמגדירה את השבת הציבורית, כמנסחת את ערכי הלחימה, כמגדירה את המשפחה, חוזרת לרשות הרבים הישראלית. התורה המגדירה את היסוד המוסרי של הקיום היהודי בארץ ישראל, המנסחת את מארג הערכים של העם היהודי, המשמשת כבסיס לתרבות האותנטית שלו והחושפת מערכת נורמות וציוויים המאפשרת לעם היהודי קיום וייעוד, היא הבסיס להמשך קיומה של מדינת ישראל.