בשיח הציבורי מהדהד הביטוי "מדינת הלכה" צלילים אוטופיים או דיסוטופיים – תלוי את מי שואלים. בצד הדתי, "מדינת הלכה" נשמע בדרך כלל רעיון משיחי, תקומת מלכות דוד האגדית ועידן חדש של הקרבת עולות ושלמים במקדש שייבנה במרכזה. בצד החילוני של המפה מעורר הרעיון דמיון מסוג אחר, הלקוח מספרי פנטזיה וסדרות טלוויזיה שבהם נשים מובלות כשפחות, החירות האישית נשללת וגברים מזוקנים לבושי שחור סוקלים את החילוני האחרון שנתפס שולח הודעה בשבת בסתר.
אולם החיים עצמם אינם מתנהלים על פי סיסמת "מדינת הלכה", ורובו ועיקרו של העיסוק התורני בשאלה כיצד להנהיג מדינה על פי התורה מגיע עד היום דוקא מהצדדים המחוברים לקרקע של העולם הדתי. מדובר בעיסוק ריאלי ומציאותי בשאלות מעשיות שהזמן גרמן ולא ניסיון להגשים חזון משיחי כלשהו.

בדברי להלן אבקש להראות כיצד העיסוק בחזון מדינת התורה התפתח בשנים הראשונות של הקמת המדינה בידי אנשים כמו הרב הרצוג, שהיה מוכן להתגמש מאד מבחינה הלכתית כדי שחזון זה יהיה ריאלי. בהמשך, כיוון שרעיונות אלו לא התקבלו ומרבית הציבור במדינה הצעירה לא התעניין בהלכה, נזנח העיסוק בשאלות אלו, אך בשנים האחרונות, עם הריבוי הטבעי של הציבור הדתי והמעורבות ההולכת וגוברת שלו במוסדות השלטון, הוא זוכה שוב לעדנה.

התעוררות עם הקמת המדינה
בעקבות הדיונים על תכנית החלוקה עשור קודם להקמת המדינה פנו רבנים מהארץ ומהעולם לרבנות הראשית בקריאה "להתחיל בהכנות לקראת החלת חוקת התורה של המדינה העברית, שתקום אם החלוקה תבוצע". הרבנות הראשית דחתה אמנם את הפנייה בנימוק שהנושא עדיין אינו אקטואלי, אולם כמה שנים מאוחר יותר, עם החלטת האו"ם והקמת המדינה, שב הנושא ועלה.

ואכן, כפי שהציג אשר כהן בספרו "הטלית והדגל: הציונות הדתית וחזון מדינת התורה בימי ראשית המדינה", בין השנים 1953-1947 התקיים עיסוק משמעותי בשאלת מדינת התורה. תופסי התורה – בעיקר בציונות הדתית, אך בפירוש לא באופן בלעדי – דנו במשמעותה הדתית וההלכתית של הריבונות היהודית.

בין האישים שעסקו בכך וניהלו שיח ער על הנושא היו הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב הרצוג והרב עוזיאל, הרב נריה, הרב שמעון פדרבוש, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הרב מימון, הרב ישראלי ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אליעזר ולנדברג, הרב גורן, הרב כתריאל פישל טרוכש (מרבניה הבולטים של תנועת הפועל המזרחי), וגם הרב יצחק ברויאר מאגודת ישראל, הרב שאול לוסטיג, הרב ראובן כ"ץ, בעל ה"שרידי אש" ועוד. דמויות אלו שונות מאד מבחינת השקפת עולמן והן מגיעות מכל הקשת של הציבור הדתי, אך המשותף להן הוא שהעיסוק שלהם במדינת התורה היה ריאלי לחלוטין ונבע מצורך ממשי. הוא היה רחוק מאד מהאופן שהמושג "מדינת הלכה" נתפס בדמיון הציבורי בימינו.

אולם העניין המוגבר בחזון מדינת התורה לא נמשך זמן רב. אשר כהן מסמן שתי נקודות מפנה של הדעיכה: פולמוס הסנהדרין ופולמוס ליבוביץ'־נריה.

כשלון הקמת הסנהדרין
הבעיה המרכזית שעמה התמודדו הרבנים שניגשו למשימת גיבוש חוקה למדינה על פי התורה היתה היעדר מסורת מדינית יהודית. להלכה דינמיקה משלה, הבנויה על תקדימים ופרשנות שלהם. היעדר מסורת הלכתית לגבי שאלות חוקתיות העמיד את הרבנים בפני צורך לייצר כעין אסיפה מכוננת של העם היהודי, שתנסח את העקרונות שעל פיהם יהיה אפשר לנהל את המדינה.

הקריאה להקמה מחודשת של הסנהדרין לא היתה ניסיון להגשמת חזון משיחי אלא צורך מעשי ופרקטי. כדי להתגבר על היעדר מסורת מדינית יהודית היה צורך במוסד בעל סמכות לאומית. אלא שכידוע הניסיון להקים מוסד כזה, בעיקר על ידי הרב מימון, לא צלח.

ניסיון זה והפולמוס שהתעורר בעקבותיו, טוען כהן, הביאו רבים להסיק כי אין היתכנות ריאלית למדינת התורה, וכך נזנח העיסוק בה. נוצרה הבנה כי העולם הדתי אינו בשל דיו לאתגר זה, כיוון שלא ניתן לייצר הסכמה כלל ישראלית על הגוף שיקבע את הלכות המדינה. וכך סיכם ניסיון זה אביעזר רביצקי שנים רבות לאחר מכן:

מי ינהיג את מדינת התורה ההיפותטית? מי יהיה לה לפוסק אחרון? בעבר נשמעו קולות בקרב הציונות הדתית שביקשו לכונן מחדש סנהדרין גדולה שממנה תצא תורה אחת לכל ישראל, אולם קולות אלו נאלמו דום במהרה. כלום במצב עניינים זה אפשר לדבר על הלכות מחייבות למדינת הלאום היהודית?[1]

הבעיה הראשונה של חזון מדינת התורה היתה אפוא חוסר היכולת לייצר סמכות־על תורנית שתתן את המצע הלגיטימי לחוקת מדינה זו.

פולמוס ליבוביץ'־נריה
על גבי בעיית הלגיטימיות הזדקרה בעיית היישום. האם יש להלכה כלים לנהל מדינה מודרנית? ההתמודדות עם בעיה זו זוקקה אל עמדותיהם של הרב משה צבי נריה ופרופ' ישעיהו ליבוביץ' שהתפלמסו על יכולת השיטה ההלכתית הקיימת להיענות לאתגר מדינת התורה.[2]

ליבוביץ' טען כי לא ניתן לנהל מדינה על פי התורה ללא רפורמה משמעותית בגישה ההלכתית שלנו. לטענתו, ההנחות העובדתיות שביסוד הדיונים ההלכתיים בענייני מדינה וחברה שונות לחלוטין משל המדינה ומשל החברה בהווה. כדי להקים את מדינת התורה עלינו לכונן הלכה מחודשת ההולמת את עידן הריבונות היהודית, הלכה שתראה בצרכי המדינה המובהקים ערך דתי.

בניגוד אליו טען הרב נריה כי ההלכה וכלי הפסיקה המקובלים יכולים לפתור את בעיות התורה והמדינה. הסיבה שיכולת זו אינה מתבטאת בשטח אינה חולשת הפוסקים אלא חוסר עניין של הציבור ומנהיגיו, שאינם שומרי הלכה. אם יהיה רצון כן ואמתי לנהל את המדינה על פי ההלכה, לא יהיה צורך ברפורמה יסודית בהלכה ואפשר יהיה להשתמש באמצעים הקיימים.

דוקא מכוח גישה זו דחה הרב נריה את העיסוק התיאורטי בתכנית לניהול מדינה על פי התורה והצדיק את ההימנעות הדתית מכך באותה העת:

כיצד אפוא תתקדם היהדות הדתית בדרכה להשלטת התורה במדינה? אלו דברים שאין להם שיעור, מצבנו הוא כמצבו של כל ציבור הנאבק עם כוחות חזקים ממנו, הוא אינו יכול לקבוע מראש את דרכו המעשית, היא נקבעת בהתאם לעצם ההתנגשות עם הכוחות שמחוצה לו.

כלומר, דוקא עמדתו השמרנית יותר של הרב נריה, כי מדינת התורה תיתכן וכי איננו זקוקים לרפורמה הלכתית לשם ביצועה, הרחיקה בפועל את העיסוק בכך.

בעקבות פולמוס זה, שבו שני הצדדים הסכימו למעשה שחזון מדינת התורה אינו ריאלי באותה עת, העיסוק האקטואלי נעשה אוטופי ודעך כמעט לחלוטין.

ביטוי סמלי לכך, כפי שמציין ידידיה שטרן, הוא המעבר מכתב העת "התורה והמדינה", שהקים הרב שאול ישראלי, לכתב העת "תחומין".[8] על מעבר זה כתב עורך "תחומין", איתמר ורהפטיג: "דומה כי חזון גדול זה [התורה והמדינה] הולך ונחלש בתודעתנו. אפשר שבמרוצת הזמן משימה זו נראתה כמשא רם מדי, כעבודה קשה המתישה את הכוחות ללא תכלית ממשית. בתקופתנו, בה שלטת החברה ההישגית, אף בתחום הרוחני שואפים אנו להישג מידי."

תחייתה של מדינת התורה
זה כמה שנים נראה כי העיסוק בחזון מדינת התורה זוכה לתחייה. אישים וגופים מקדישים לכך את כל מרצם, והרעיון שב ומקבל פנים ממשיות. בעשור האחרון קמו מספר בתי מדרש לעיסוק בשאלות מדינה: מרכז תורה ומדינה שביישוב ניצן, כולל ארץ חמדה, מכון תורת המדינה שבישיבת בית אורות, מכון משפטי ארץ, ותכנית ייעודית בישיבת ברכת משה והמכון לחקר המצוות.

כיוצא בו, בשנים האחרונות יצאו לאור מספר חיבורים משמעותיים בנושא, ביניהם חיבורו המפורט של הרב נפתלי בר אילן, "משפט ומדינה בישראל על פי התורה", ו"שבות יהודה וישראל" מאת הרב יהודה זולדן. על כך ניתן להוסיף זרם הולך וגובר של מאמרים, שיעורים והרצאות על הנושא.

מהם מקורות הרנסנס? מגמה אחת, שלה נוכחות מוגזמת בשיח הציבורי, היא מה שכינה יאיר שלג "אבדן התמימות".[3] בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות, חוגים בציונות הדתית שצברו תסכול וכעס רב על מערכות המדינה ביקשו להציע אלטרנטיבה בדמות מדינה המתנהלת על פי התורה. דמות בולטת בהקשר הזה הוא הרב יצחק גינזבורג.

בתחילת הדברים הצגתי את הדימוי המשיחי של מדינת ההלכה. ואכן ניתן לומר שתאור זה הולם מגמה זו. אולם חשוב לציין שהנוכחות הציבורית הממשית של מגמה זו די זניחה ואינה הולמת כלל את הנפח התקשורתי שלה. בפועל אין למגמה זו בית מדרש העוסק ברצינות בהגשמת החזון וגם לא חיבורים משפיעים.

כמו כן, מן הראוי לציין כי התמורות בציונות הדתית לאחר ההתנתקות פנו גם, ואולי אף יותר, לכיוון ההפוך. היו שהסיקו מחורבן גוש קטיף על הסכנה שבפערים בין האידיאולוגיה למציאות וראו בה קריאת השכמה להתנהלות ריאלית יותר ואפילו שמרנית.[4]

אם כבר, השיבה אל חזון מדינת התורה היתה פועל יוצא של מגמת הציונות הדתית לעבור 'מהקרון לקטר', להשתלב בהנהגת המדינה מתוך שמירת הערכים החשובים לה. אולם מגמה זו הביאה להתעוררות העיסוק בחזון מדינת התורה 'מלמטה למעלה', כדלהלן, ולא כניסיון להחיש את הקץ ולברוח אל חזון גאולי רחוק.

להתרשמותי, כאז כן היום – התחייה של רעיון מדינת התורה אינה תחייה של רגשות משיחיים המבקשים לדחוק את הקץ, אלא דרישה המתעוררת מלמטה, מהצורך הממשי העולה ככל שהציבור הדתי מרגיש קרבה רבה יותר אל המדינה.



דתיים בהנהגת המדינה, אמון ושאלות הלכתיות
למול טענתו של ליבוביץ' בפולמוס הנזכר שהרבנים אינם עוסקים ברצינות בשאלות מדינה, טען הרב נריה:

ובמצב זה באים ושואלים 'שאלות' אצל רבנים. שואלים אלו מי הם? לא ראשי המדינה וקובעי דמותה, אלא יהודים שומרי תורה הנמצאים – או יכולים להימצא – בשרותי המדינה, ועל פי רוב בשלבים הנמוכים שבהם, ברגים קטנים במכונה הגדולה אשר אפיה ופעולתה, תחומה וזמנה, נקבעים מלמעלה.[5]

הוא מתאר מצב שבהנהגת המדינה ובשרות הציבורי אין כמעט שומרי מצוות, ומי שכן, נמצא בדרגים הנמוכים ביותר. בשנים האחרונות המצב שונה בתכלית. אחוז הדתיים בהנהגת המדינה ובשרות הציבורי הבכיר עלה באופן דרמטי. עובדה זו משנה לגמרי את התמונה מבחינה הלכתית.

הרב נריה פוטר עצמו מעיסוק רציני בהלכות מדינה בכך שההלכה אינה חשובה בעיני בכירי המדינה החילונים. כך גם הגרי"ש אלישיב, כשנשאל על ידי בנו של הרב נריה אם לנהוג לפי הוראות מטכ"ל בנושאי בטיחות גם כשעמידה בהן כרוכה בחילול שבת, השיב כי יש להניח שאיסור שבת אינו חמור בעיני המפקדים שאינם שומרי מצוות, ולכן לא ניתן לראות בהוראה שלהם טעם מספיק לחילול שבת אלא יש לבחון כל מקרה לגופו.[6]

אכן, כך למשל סיפר יעקב עמידרור, האלוף הדתי הראשון בצה"ל, שכאשר שימש ראש ענף בחטיבת המחקר, התברר לו שבמהלכה של שבת וללא אישורו הגיעו קצינים הכפופים לו לעשות עבודה לקראת ישיבת הממשלה ביום א', "כי שר הביטחון ביקש עבודה בדחיפות". עמידרור בירר כיצד התגלגלה הבקשה ונודע לו שלא היה איש בשרשרת הפיקוד שבין לשכת השר לראש חטיבת המחקר שישאל אם מוכרחים לחלל שבת עבור עבודה זו. הוא כתב לשר מכתב אישי ובו פירט את חילול השבת שנבע מבקשתו, בניגוד מוחלט לפקודת מטכ"ל שחובה לשמור את השבת בכל מקרה שאינו גובל בפיקוח נפש. השר התנצל, הבטיח כי יתחשב בכך בעתיד ויימנע מבקשות דומות, אלא אם כן ייווצר צורך חיוני ודחוף.[7]

אם כן, כאשר מקומם של הדתיים בהנהגה משתנה, גם ההערכה ההלכתית צריכה להשתנות. כיום, לא רק שרבים מבעלי התפקידים הבכירים שומרי מצוות בעצמם, אלא שגם החילונים שבהם ערים הרבה יותר לדרישות ההלכה. יותר ויותר אנשים דתיים משרתים במוסדות המדינה השונים, וקשה יותר להתעלם מדרישותיהם.

עמד על כך הרב פרופ' יהודה ברנדס: "ככל שהציבור הדתי הולך ונעשה מעורב בעשייה בכל שדרות החיים במדינה, בצבא, בכלכלה ובשרות הציבורי, כך עולה הקף הפסיקה הממלכתית 'מלמטה למעלה'." הוא מצביע על הבדל זה בזירת הצבא:

בימיה הראשונים של המדינה ובשנותיו הראשונות של צה"ל נבעה הפסיקה בענייני הלכה בצבא בעיקר מכוחו של הרב גורן, ששימש רב צבאי ראשי, וקשריו עם ראשי הצבא והמדינה אפשרו לו להוביל מהלכים משמעותיים של התאמת צה"ל לדרישות הלכתיות, לפחות בתחומים הנוגעים לפרט: שבת ומועד, כשרות וכיוצא באלה. בשנים האחרונות שואבת ההשפעה על צביון דתי ושמירת מצוות בצה"ל את כוחה מן ה"שטח" – מהתעצמות מספרית וערכית של חיילים דתיים, בני ישיבות ובוגרי מכינות המציבים דרישות לאפשר קיום אורח חיים הלכתי מוקפד בכל המסגרות הצבאיות ובכל הדרגים.[8]

אולם תופעה זו אינה מסתכמת בגבולות הצבא על היבטיו הייחודיים. בשנת 2011 מונה מיודענו יעקב עמידרור לראשות המטה לביטחון לאומי. בערך באותה עת מונה יורם כהן לראשות השב"כ ויאיר נוה מונה לסגן הרמטכ"ל. פורסם באותה העת גם שמרבית אנשי המקצוע שבסביבת ראש הממשלה הם דתיים.

פולמוס ליבוביץ'־נריה שהזכרנו לעיל חזר במהדורת הנכדים כשהרב חיים מאיר נריה והרב אילעאי עופרן התפלמסו במוסף שבת של מקור ראשון את פולמוס זקניהם במבחן התוצאה.[9] ובלשכת ראש הממשלה חולקו שנים עשר מכשירי "שבתפון" של מכון צומת לצוות העובדים.[10]

הכיפות המשיכו להתרבות בהנהגת המדינה. בין השאר מונו יועמ"ש ומפכ"ל משטרה דתיים, ורב המשטרה החרדי נדרש לשאלת תפקודו בשבת.[11] בערך באותה העת נפתחה במשטרה תכנית "מאמינים במשטרה", שביקשה לשלב את הציבור הדתי בין שורותיה, והרב רמי ברכיהו שמונה לרב המשטרה החל לגבש תפיסה כוללת של שיטור על פי ההלכה. העיסוק ההלכתי בהתנהלות משטרה במדינה היהודית זכה לתנופה חסרת תקדים.[12]

הדיונים על הלכה ומדינה נעשו מעשיים במיוחד בעת כהונתו של נפתלי בנט בראשות הממשלה. פעולותיו בשבת נידונו בשיח הציבורי, ושוב ושוב נשמעו תהיות על היכולת ההלכתית להתמודד עם מדינה ריבונית. הרב יובל שרלו פרסם מאמר בכותרת "הלכות מדינה בעידן ראש הממשלה נפתלי בנט",[13] ובו קרא לכונן בית מדרש ציבורי שעיקר משימתו תהיה בירור הלכות מדינה. במאמר תגובה בעיתון הציגו שני אברכים מ"מגמת תורה ומדינה" בישיבת מעלה אדומים את הקווים הכללים של משנה הלכתית מדינית סדורה.[14]

בכל הדוגמאות האלו לא היה דבר מן המשיחי או הדיסטופי. אלו מקרים שהצורך המעשי של אנשים דתיים המשרתים את המדינה עורר אותם לברר את עמדת ההלכה בנושא.

צורך זה, חשוב לציין, ניכר יותר בציונות הדתית, כיוון שיש לה נוכחות ניכרת בשרות המדינה. אולם ניתן לראות ניצנים שלה גם בציבור החרדי, בעיקר ברמה העירונית. בכנס מטעם "צריך עיון" בנושא ניהול רשויות מקומיות חרדיות, תאר ח"כ יצחק פינדרוס, שהיה ראש עיריית ביתר עילית לפני שפנה לפוליטיקה הארצית, את תחושת חוסר האונים שלו מול שאלות אתיות כבדות משקל של חלוקת משאבים בהיותו ראש עיר, וקרא: "הבה נקים מועצה תורנית שתעסוק בשאלות הקשות של הרשות המקומית החרדית."[15]

נקודה זו מביאה אותי למגמה נוספת המשפיעה מאד לדעתי על התחדשות העיסוק ברעיון מדינת התורה. מגמה זו היא הדמוגרפיה: הגידול המשמעותי של הציבור שומר ההלכה. אם המגמות לא ישתנו ולא נראה חילון מאסיבי בשנים הקרובות, לא ירחק היום שמרבית הציבור היהודי יהיה שומר מצוות.

כשהדתיים יהיו רוב
הזכרתי לעיל את דבריו של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג עורך תחומין על דעיכת חזון מדינת התורה. אולם דברים אלו נאמרו לפני שנים רבות. כיום עומד ורהפטיג בראשות צוות המחקר במכון משפטי ארץ בעפרה. כבר בשנת תשנ"ו פרסם ורפהטיג יחד עם יעקב ש"ץ מאמר שכותרתו "מדינת התורה".[16] במאמר הם טוענים כי "אחת השאלות היותר בוערות שצריכה להעסיק את הציבור הדתי היום היא, כיצד תיראה מדינת ישראל כאשר יהיה בה רוב של שומרי תורה והיא תנוהל על ידי אנשים יראי שמים."

דבר זה, הם מציינים, אינו "הלכתא למשיחא" אלא צורך מעשי שמעבר לפינה: "על פי השנתון הסטטיסטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 32.4% מילדי ישראל בכיתה א' לומדים בבתי ספר דתיים, ומספר זה נמצא בעלייה מתמדת. אם רק נצליח לדאוג לכך שכל ילד הלומד בבית ספר דתי יתמיד ללכת בדרך התורה כל ימי חייו, יהיה בעוד 25 שנה רוב דתי במדינה. אם תרצו אין זו אגדה." את זה הם כתבו בשנת תשנ"ו, לפני יותר מ־25 שנה, ובינתיים מגמה זו רק התחזקה. אם לא נהיה ערים לצורך המתעורר, הם מזהירים, אנו עלולים להיזכר מאוחר מדי: "ישיבה בחיבוק ידיים בתואנה שהדברים רחוקים מהמציאות, תעמיד אותנו בבוא היום בפני שוקת שבורה, והטענה שהדברים רחוקים תהיה כנבואה המגשימה את עצמה."

בשנת תשס"ט כתב הרב ברוך אפרתי על "הצורך בהעצמת הדיון הרבני בנושאי מפתח של הנהגת רוב דתי את מדינת ישראל הדמוקרטית בעתיד הלא רחוק", תוך שהוא מתריע כי "ישנם נושאים אשר טרם עלו על שולחן בתי המדרש בצורה רצינית, על אף היותם קריטיים להנהגה מדינית."

כללו של דבר, בשנים האחרונות נמצאת הדמוגרפיה על השולחן. גם אם העיסוק ההלכתי בשאלות שיתעוררו במצב של רוב דתי עדיין מועט, הדיבור על הצורך בכך הולך ומתגבר.

מגמה זו, וגם המגמה הקודמת, התעצמו במיוחד משנודעו תוצאות הבחירות האחרונות והתגבשה הממשלה החדשה. מאמר מערכת בעיתון "יתד נאמן" נדרשו לשאלת המדינה התיאורטית, כאשר עמדה על הפרק ישיבה של נציג יהדות התורה בקבינט המדיני־בטחוני. אמנם, כפי שהראו הר' יהושע פפר ואליהו לוי, המאמר לא היה אלא התחמקות לא אלגנטית במיוחד מהשאלה מה נעשה ביום שנהיה רוב,[17] אך עצם ההידרשות אליה מלמדת רבות.

***

לסיכום, במאמר זה סקרתי את תולדות העיסוק ברעיון "מדינת התורה". ביקשתי להראות כי העיסוק המשמעותי ברעיון זה אינו נובע ממוטיבציה משיחית להשתלטות דתית על מערכות המדינה אלא מדרישה מעשית הבאה מלמטה. הגל הראשון של העיסוק בשאלה עלה עם הקמת המדינה. אז, דוקא הזרמים ביהדות הדתית שקיבלו את רעיון המדינה היהודית והתייחסו אליו ברצינות נדרשו לשאלת משמעותה הדתית והיתכנותה ההלכתית. וכאז כן היום, העיסוק המחודש בשאלה זו נובע מצרכים העולים מהשטח, כתוצאה מהשינויים החברתיים והדמוגרפיים במדינה.

לסיום, אבקש להעלות מחשבה ביקורתית על הדרך שהתפתחה המחשבה על מדינת התורה. אף שאני סבור כי החיבור לקרקע והעדר האספירציות המשיחיות הוא דבר נכון, יש מקום לתהות אם זהירות זו אינה גורמת לעיסוק בקטנות. האם יתכן כי רעיון מדינת התורה לא התפתח משמעותית משום שהעיון ההלכתי מושפע מהצרכים הריאליים יתר על המידה?

מצד אחד, אפשר להבין את הממסד הרבני. הוא חושש מאד מהשדה הלא חרוש של הלכות מדינה. האינסטינקטים השמרניים שלו גורמים לו להיזהר מפריצת גדר בתחום שאין עליו מסורת, ולכן הוא נצמד אל שאלות מקומיות, מעשיות, ומנסה לברר לפי הכלים המסורתיים כיצד להתנהל בתוכם. מצד שני, יתכן כי מה שנדרש לנו הוא דוקא מחשבה רחבה יותר, המתנתקת מעט מהצרכים המקומיים של הכאן והעכשו ועוסקת ברובד האידאלי. במילים אחרות, לצד הזהירות הרבה מהתפתחות גישות אוטופיות קנאיות ותלושות מהמציאות, צריך אולי לשחרר מעט חבל למעוף, למחשבה רחבה יותר על התמונה הכללית, שאינה כבולה בהכרח לאילוצים הפרשניים של הכאן והעכשו.

[1] "האם תיתכן מדינת הלכה? הפרדוקס של התאוקרטיה היהודית", בתוך דת ומדינה: בהגות היהודית במאה העשרים, אביעזר רביצקי (עורך), המכון הישראלי לדמוקרטיה תשס"ה, עמ' 31.

[2] מאמריו של ליבוביץ' נכתבו לאורך שנים אחדות וכונסו בספרו תורה ומצוות בזמן הזה, תל אביב תשי"ד. מאמרי הרב נריה כונסו בחיבור קונטרס הויכוח, ירושלים תשי"ב, והועלו לרשת: https://hebrewbooks.org/41265.

[3] יאיר שלג, "אבדן התמימות: השפעת ההתנתקות על הציונות הדתית", המכון הישראלי לדמוקרטיה 2015. וראו בהרחבה: הלל בן ששון, "סדר היום החדש של הנהגת הציונות הדתית", פוליטיקה, מכון ון־ליר, גליון 29, 2021.

[4] ראו: גייגר שם עמ' 13-11. דרור אֵידָר, "אֵם כל ההתנתקויות", אקדמות כ"א. משה בלאו, "כשחלומות הופכים מציאות".

[5] "הלכות שבת והליכות המדינה", בתוך קונטרס הויכוח (לעיל הערה 2), עמ' 6.

[6] מובא אצל ספיר ואהרונובסקי, עמדת פוסקי ההלכה, עמ' 217-216, וראו שם את הדיון על תשובה זו.

[7] אלוף (מיל') יעקב עמידרור, "שירות ביחידות לא לוחמות והאתגר הדתי", בתוך החזית שבעורף, ספריית אסיף תשס"ז, עמ' 281-280.

[8] ידידיה צ' שטרן, "הלכה ציונית: המרחק בין החזון למציאות", בתוך הלכה ציונית: המשמעויות ההלכתיות של הריבונות היהודית. ידידיה צ' שטרן ויאיר שלג (עורכים), המכון הישראלי לדמוקרטיה 2017.

[9] https://musaf-shabbat.com/2012/12/19/%d7%91%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%98%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%93/ https://musaf-shabbat.com/2012/11/30/%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%98%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%94/.

[10] https://www.srugim.co.il/21014-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%a2%d7%a6%d7%99%d7%95-%d7%94%d7%93%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%91.

[11] https://www.kikar.co.il/police/187546

[12] ראו בספר מאמינים במשטרה (הועלה לרשת לאתר אסיף).

[13] מקור ראשון, כד תמוז תשפ"א. וראו גם מאמרו "על רופאים דתיים והיכולת לעבוד ולקיים מצוות" https://www.ypt.co.il/4681..

[14] מקור ראשון, שם. המאמר התפרסם אחר כך בהרחבה בתחומין ובאסיף.

[15] הרב יהושע פפר, עת לדבר: סכנת הוואקום האידאולוגי, צריך עיון, אייר תשפ"ב.

[16] איתמר ורהפטיג ויעקב שץ, "מדינת התורה", שנה בשנה תשנו, עמ' 359-347.

[17] https://iyun.org.il/sedersheni/the-haredi-challenge-to-be-a-citizen-of-israel/; https://iyun.org.il/sedersheni/partnership-requires-responsibility/