"אינני מחויב לפסיקת בג"ץ זו"

בימים רגישים במיוחד בציבוריות הישראלית במתח שבין הממסד הדתי ובית המשפט העליון, כאשר אש ההפגנות הופנתה בשבוע שעבר לראשונה אל עבר הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, נקודת המחלוקת העיקרית בשנים האחרונות בין הדיינים לשופטי העליון מתעוררת מחדש. סוגיית "הבוגדת", על שלל פסקי הדין והעתירות לבג"ץ שנוהלו סביבה, מקבלת תפנית מפתיעה מכיוון הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול הרב דוד לאו, שנחשפת כאן לראשונה.

"מחלוקת פסיקתית עמוקה"
תקציר הפרקים הקודמים: בכמה פסקי דין במהלך השנים האחרונות ביסס בג"ץ עיקרון יסוד לגבי חלוקת הרכוש בין בני זוג שהתגרשו. לפי בית הדין הגבוה לצדק, חלוקת הרכוש שנעשית על פי חוק באופן שווה לחלוטין ללא תלות בגובה ההכנסות של כל אחד מבני הזוג אינה יכולה להיות מושפעת בשום צורה מבגידה של אחד הצדדים עם זרים. כלומר, גם אם יטען הנבגד, שלו הכנסות גבוהות יותר, כי מעת הבגידה לא רצה לשתף את הצד השני בנכסיו - אין בטענתו כלום. החלוקה תמיד תהיה שווה ולנאמנות מינית אין השפעה עליה, בין אם מדובר בנכסים שהצטברו תוך כדי הנישואין או אפילו בנכסים שהיו לצד הנבגד קודם הנישואין והוא הביא אותם איתו אל תוך המערכת המשותפת.

זו קביעה שלא כל שופטי בג"ץ היו מיושרים איתה מלכתחילה, אך הנשיאה חיות דאגה בעת הצורך לארגן שיבוצים מדויקים ואפילו ליזום דיון נוסף כדי שהקול הבג"צי יהיה חד־משמעי וברור. ויש לכך סיבה טובה – הקו שמובילה חיות אינו משפטי־כלכלי אלא קו אידאולוגי מובהק. לא צריך לטרוח ולהמציא קונספירציות על אג'נדה פרוגרסיבית בבית המשפט העליון, מפני שהדברים נכתבו באופן המפורש ביותר. "מחלוקת פסיקתית עמוקה" כינתה השופטת חיות את ההבדלים בין בית הדין לבית המשפט, כשהיא מאריכה להסביר את המבט הפרוגרסיבי על המשפחה וחובת הנאמנות בתוכה. המשפט שמיצה בצורה הטובה ביותר את היחס של בג"ץ לנושא הוא זה: "יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד 'למשטר' את פעולותיו של משנהו ולהכתיב את התנהגותו". קרי, בגידה של האישה באמון בעלה ורעייה בשדות זרים היא האור והחופש, וניסיון "למשטר" אותה הוא חושך ודיקטטורה.


בקו הזה המשיך השופט פוגלמן בעתירה השנייה שהוגשה לבג"ץ נגד פסק דין של בית הדין הרבני. בלשונו זה נשמע כך: "פסיקת בית הדין קושרת קשר עקרוני בין התנהגותם המינית של בני הזוג לבין הזכויות הכלכליות שנובעות מהזוגיות – קשר שנשלל פעם אחר פעם בדין האזרחי". פוגלמן אינו מוכן לשמוע על כך שברית הנישואין, על משמעויותיה הכלכליות של שיתוף הנכסים ומאמץ משותף, מתבססת בראש ובראשונה על נאמנות ובלעדיות. בפעם השנייה בתוך חודשים ספורים חינך בג"ץ את בית הדין הרבני ונהג בו בפטרונות.

לפני ארבעה חודשים דיווחנו כאן לראשונה על פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שלכאורה מיישר קו עם הלך הרוח הבג"צי לעיל. אפשר אומנם ללמד עליו זכות בכך שהחוק בישראל ממילא מעניק לבג"ץ את המילה האחרונה ומשכך אין תועלת מעשית בהובלת קו לעומתי לבג"ץ, אך פנינו אל העקרוניות, אל ההנהגה הרוחנית. בפורומים פנימיים מתחו דיינים רבים ביקורת על פסק הדין, שעליו חתומים הרב דוד לאו, הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס. פסק הדין, שעוסק בסוגיה דומה של הקדמת מועד ההפרדה הממונית בעקבות בגידה, מביא את פסיקות בג"ץ ומתייחס אליהן כאל מובן מאליו. אין עימות, בטח שלא התנגדות גמורה, אל הקו ההרסני. גם לשון הדיינים עצמה מורה על גישה קרובה לזו של בג"ץ: "צריך עיון רב האם ניתן לומר שיש אומדנא ברורה שאין לפקפק כלל בדעת הבעל שאילו היה יודע שאשתו זינתה שהיה מפרק מיד את חיי הנישואין", כתבו. בשורה התחתונה, לצד נימוקים נוספים ספציפיים לאותו מקרה, בקשת הבעל הנבגד למנוע מהבוגדת לחלוק עמו במשכורתו מאז הבגידה נדחתה על ידי בית הדין.

כבר בשיחות סגורות שנערכו עם חלק מהדיינים החתומים על פסק הדין לאחר הפרסום נטען כי פסק הדין נוגע במקרה פרטי שאינו מצדיק את הקדמת מועד הקרע גם על פי ההלכה. עם זאת, לטענה שעמדת בג"ץ קיבלה גושפנקה מבית הדין בתוך פסק הדין לא נמצאה תשובה טובה. הבנת פסק הדין באופן הזה לא נשארה רק בגבולות הוויכוח הפנים־דייני, אלא אף הגיעה לבג"ץ בעקבות עתירה של הבעל. השופטת רות רונן, שמפסק דינה הקצר נשבה רוח מדושנת עונג, שיבחה באופן נדיר את הדיינים. "קביעותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול במקרה דנן נטועות היטב בפסיקתו העדכנית של בית משפט זה", החמיאה, "הן מתיישבות עם התפיסה הרווחת לפיה למעט במקרים חריגים וקיצוניים, אין באי־נאמנות מינית כדי להשפיע על חלוקת הרכוש בין הצדדים".

הרב ליאור: דיון מחודש בתיק
התסיסה הפנים־דיינית סביב פסק הדין סירבה לגווע. ארגון 'תורת המדינה', אשר פוקח עין על עבודת בית הדין מהצד התורני של המפה, עשה מאמצים על מנת לעורר עוד דיינים ותיקים ובעלי מעמד לנושא. הראשון להידרש לסוגיה היה הרב דב ליאור, אב בית הדין בבאר שבע ורב היישוב קריית ארבע במשך שנים ארוכות, שעמד גם בראש בית דין פרטי. אחרי לימוד פרטי פסק הדין, כתב הרב ליאור מכתב ובו הוא קורא לנהל דיון מחודש בתיק.

"הנאמנות בין בני הזוג היא עיקר, והשיתוף הממוני הוא משני", כתב הרב ליאור. "יש אומדנא חד־משמעית שמעשה בגידה אינו רק חטא ועוון אלא גם מעשה שהורס לגמרי את המעמד המשפחתי, וממילא אי אפשר לומר שיש לאישה הבוגדת זכויות בנכסי הבעל מעת שבגדה בו". עמדתו של הרב ליאור חד־משמעית, והיא מתעמתת עם קביעת הרב לאו ש"צריך עיון רב" אם יש אומדנא לביטול השיתוף בעת בגידה.

מסקנתו של הרב ליאור, שיש לערוך דיון מחודש, דורשת הקדמה פרוצדורלית. בניגוד לסדרי הדין בבתי המשפט, תקנה קכח לפי חוק בתי הדין הרבניים מאפשרת לדיינים עצמם לדון מחדש בפסק דין שנתנו, גם אם לא הוגש ערעור של מי מהצדדים בערכאה גבוהה יותר. "חושש בית הדין שטעה בפסק דינו", קובעת התקנה, "יזמין בית הדין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה כזה רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור". פסקי דין שניתנו במהלך השנים קבעו שהתקנה הזו יפה גם לבית הדין הגדול, שהוא ערכאה אחרונה, וחלק מסמכות הדיון מחדש היא אף לבטל את פסק הדין. הרב ליאור, שמבין את החשש מפני בעיה תדמיתית שעלול דיון מחדש ליצור, התייחס גם לזה: "אין בזה משום זילותא לבית הדין חלילה, אלא להפך – הדיינים רואים באיזו דרך ישכון אור ולכן הם מחפשים את הצדק והיושר ואת כבודה של תורת ישראל".

דיין ותיק ומוערך נוסף, הפעם מהמגזר החרדי, שהוכנס בסוד העניין הוא הרב יהודה סילמן, ראב"ד בבית הדין של הרב ניסים קרליץ זצ"ל. לאחר שנודע לו על פסק הדין, פנה הרב סילמן אל הרב הראשי ושאל אותו לפשרו ולעמדתו בסוגיית השפעת הבגידה על הקשר הממוני בין בני הזוג. המשא ומתן בין שני הגדולים הוליד מכתב הבהרה שהוציא הרב לאו ומפורסם כאן לראשונה. במכתב מגן הרב לאו על פסק הדין ותוצאתו בנדון הספציפי, אך מבטא באופן ברור את עמדתו ועמדת בית הדין הגדול שבראשו הוא עומד בסוגיה העקרונית של "הבוגדת".

"טועה מי שראה בפסק הדין הבעת עמדה בנושא ערכי וחשוב זה", רומז הרב לאו לשופטת רונן, "אכן, שורש הבעיה הוא פסק הדין של בית המשפט העליון בעבר, אשר הפך את החלטת בית הדין הרבני בעניין זכותה של אישה בוגדת בדירה הרשומה על שם הבעל (פסק דין "הבוגדת" הראשון – י"ר). החלטה זו היא בניגוד גמור להלכה, ולדעתי גם בניגוד גמור לערכי היסוד של בית בישראל ולשכל הישר". בנקודה הזאת מוסיף הרב לאו משפט קצר אך בעל משמעות דרמטית: "אינני רואה את עצמי מחויב לפסיקת בג"ץ זו, בשל היותה בניגוד גמור להלכה".

מכאן פונה הרב לאו ושוטח את עמדתו העקרונית בנושא. "אין להעלות על הדעת כי בגידה, שהיא הרס חיי הנישואין והפרה של חוזה הנישואין, לא תוכל לשמש כשיקול דעת בחלוקת הרכוש בין בני הזוג", קובע הרב לאו. "בית המשפט הרחיב באופן בלתי הגיוני את 'הלכת השיתוף' פרי ידיו, שגם היא כשלעצמה מהווה סוגיה הלכתית קשה, למחוזות בהם הדברים נוגדים כל היגיון".

את המכתב חותם הרב לאו באמירה ברורה באשר לקשר שבין נאמנות מינית לשיתוף ממוני בנישואין. "שותפות של נישואין אינה עסקה כלכלית אלא בניין של בית משותף בישראל והמשך הדורות, כשנאמנות היא הבסיס והתוכן של חיי נישואין אמיתיים והצדדים הכלכליים אינם אלא נגזרת של השותפות בבניית המשפחה. 'זאת התורה לא תהא מוחלפת', ועל פי תורת ישראל חיי נישואין משמעותם טהרה ונאמנות, וללא בסיס זה זו הפקרות מוחלטת ופגיעה ביסוד הבית", כותב הרב הראשי.

לאפשר לדיינים לפסוק באמת
דבריו של הרב לאו בהירים, ומסמנים באופן ברור את הקו של הרבנות הראשית ובית הדין הרבני כמתנגד נחרצות לחינוך מחדש של בג"ץ. לא "נטועות היטב בפסיקתו העדכנית של בית משפט זה" כפי שהתרברבה השופטת רות רונן, אלא עמידה נחרצת נגד פירוק ערכי המשפחה היהודית וסירוב להכיר בהתערבות הגסה של בג"ץ בעניינים שהמחוקק הכפיף לבתי הדין ולהלכה.

ועדיין, ברור לכל הצדדים שערכו של המכתב של הרב לאו, שהוא ללא ספק גדול, הוא ערך הצהרתי בלבד. ברמה המעשית בג"ץ ימשיך לעמוד על המשמר ולבטל כל החלטה של בית הדין הנוגעת לעיקרון זה. לא מפני שזה מסמכותו בחוק, אלא מפני שנטל לעצמו סמכות זו. לשם כך יוזמה אחרת של 'תורת המדינה' מבקשת לשנות את החקיקה ולעגן בה את גישת הדיינים. על פי סעיף 8 בחוק יחסי ממון, חריגה מחלוקה שווה של הרכוש בעת גירושין תתאפשר רק ב"נסיבות מיוחדות". בג"ץ בפסיקותיו שלל את האפשרות שבגידה תיחשב לנסיבות מיוחדות בחוק. ההצעה של 'תורת המדינה' מבקשת להכניס במפורש את הבגידה כנסיבות שמצדיקות חריגה מהחלוקה השווה, ובכך לאפשר לדיינים לפסוק כנראה בעיניהם על פי דין תורה.

שינוי ספציפי כזה עשוי לשפר את החופש המקצועי והתורני שהדיינים ראויים לו, אך בהכירנו את בג"ץ - מילים בחוק אינן מרשימות אותו. גם תיקון ספציפי שכזה ידרוש רפורמה מקיפה בריסון כוחו של בית המשפט העליון, שתאפשר לחוק להתקיים על פי כוונתו המקורית של המחוקק. הדרישה מחברי הכנסת מן הקואליציה בהקשר הזה היא כפולה: תקנו את חוק יחסי ממון כך שלא יכבול את ידי הדיינים, והעבירו את הרפורמה המשפטית שתסיר מעליהם ומעלינו את שלטונו הפטרוני של בג"ץ.