הכול מתחיל במשפחה

בימים כתיקונם הטור הזה לא היה נכתב, מהסיבה הפשוטה שהנושא היה נחשב לנון-אייטם.


אבל הימים אינם כתיקונם, ומה שבעבר נחשב למוסכמות טבעיות, שלא לומר קיומיות, הוא היום אייטם להתנגחות במקרה הטוב ולהשתקה במקרה הנפוץ.

בעוד כשבועיים וחצי יקיים מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר אילן יום עיון תחת הכותרת "המשפחה מקדם". מוזר או עצוב ככל שזה יישמע, למארגני הכנס שעוסק במוסד המשפחה הטבעית והבריאה נדרש אומץ לא מועט כדי להוציא את היוזמה אל הפועל.

הפרסומים הראשוניים זכו בינתיים לתגובות אוהדות ולהרשמה מכובדת, אולם באופק קיים החשש שיהיו מי שיחליטו לשים על הכוונת את יום העיון, שבו תוצג למשל תרומתו של התא המשפחתי המסורתי ללאום היהודי. אפשר רק לקוות כי אוניברסיטת בר אילן, שלא נרתעה מקיום שני כנסים בנושאים רדיקליים והופכיים לנושא המשפחה - תופעת הפוליאמוריה ותורות קוויריות -- כאשר היא חוסה תחת טענת החופש האקדמי, תדע גם כעת לעמוד על משמר הזכות האקדמית לחקור ולדון בנושא התא המשפחתי היהודי. בינתיים, ניתן לשער כי בהנהלת האוניברסיטה היו מי שביקשו להמתיק את הטעם המר שהותירו שני הכנסים האחרונים באמצעות הסוכרייה החדשה, ועל כך כמובן ראוי לברך.

אם שואלים את יו"ר מרכז דהאן, ד"ר שמעון אוחיון, על המוטיבציה שלו לקיום הכנס, מקבלים תשובה זהירה במודגש: "המשפחה תרמה הרבה לביסוסו והתפתחותו של העם היהודי בכל קהילות ישראל. כמרכז שעוסק בסיפור ההיסטורי של הקהילות היהודיות, זה נושא שמעניין אותנו לחקור אותו. למשפחה היה תפקיד מחנך, מלכד, מפתח את חיי הקהילה, כמעט לא עסקנו בזה. כל זה בלי קשר לכל מיני ויכוחים", הוא ממהר לסייג ברמז, "אין לנו בעיה עם מסגרת כזו או אחרת. אין לנו שום דבר נגד אף אחד, זה רק בעד המשפחה. בלי להתנגח, רק להכיר בתרומתה של המשפחה לעם היהודי".

ביחס לכנסי הפוליאמוריה והקווירים, ד"ר אוחיון מוכן לומר רק ברמז ש"האוניברסיטה אפשרה דיון פתוח במסגרות כאלו ואחרות של חיי משפחה, והפעם היא שמה על סדר היום את הנושא של הכנס הזה".

בן שמונה עשרה לחופה

מהי, אם כן, תרומתה של המשפחה לעם היהודי? קודם כול תרומה קיומית. הדמוגרף הבינלאומי פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה ישרטט בכנס את מפת הדמוגרפיה היהודית בישראל ובתפוצות לאורך שתי המאות האחרונות, באופן שלדבריו מצביע על כך שהגורם העיקרי לגידול הדמוגרפי של הלאום היהודי הוא קיום מוסד המשפחה והמשכיותו. "במאה ה-19 נוצר גידול משמעותי במספר היהודים, שהתרחש בעיקר במזרח אירופה", הוא מתאר, "משניים וחצי מיליון יהודים בראשית המאה ה-19, גדל מספר היהודים ליותר מ-10 מיליון בראשית המאה ה-20. הסיבה היא ההפרש שנוצר בין שיעור הילודה שהיה גבוה, לשיעור התמותה שהלך וירד. לאורך עשרות שנים ההפרש הזה יצר גידול דמוגרפי". גם מתחילת המאה העשרים ועד למלחמת העולם השנייה נוספו שישה מיליון נפש לעם היהודי, כאמור כתוצאה מירידה בשיעור התמותה.

הירידה בשיעור התמותה הייתה תוצאה של שיפור במצב בריאותם של היהודים. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא שמירת הלכות טהרת המשפחה, שסייעה גם לשמירת ההיגיינה – ובזכות כך גם לבריאות. גם שמירת הכשרות, מציין פרופ' דלה-פרגולה, תרמה לבריאות היהודים, וכתוצאה מכך לעלייה במספרם.

גם מאז קום המדינה מצביעים הנתונים כי היכן שנשתמר מוסד המשפחה היהודית, חל גידול במספר היהודים. "כיום 45 אחוזים של היהודים בעולם נמצאים בישראל, וזה מיעוט שהולך וגדל. הסיבה פשוטה: רק בישראל שומרים היהודים על מודל המשפחה הצעירה, מתחתנים ויולדים ילדים. בתפוצות, בהשפעת מדינות המערב, יהודים מתחתנים הרבה פחות, או בגיל מבוגר, ויולדים מעט ילדים. גם מי שיולדים, חלק מילדיהם כבר אינם יהודים, כך שהמאזן הדמוגרפי היהודי בין ישראל לתפוצות הוא הפוך בדיוק".


על הנתונים הללו מוסיף פרופ' מני קוזלובסקי, מומחה לפסיכולוגיה באוניברסיטאות בר אילן ואריאל, כי בישראל שיעור הפריון הוא הגדול בעולם המערבי ועומד על כמעט ארבעה ילדים בממוצע למשפחה, לעומת פחות משניים בממוצע בעולם המערבי. את הסיבה לכך הוא תולה בשיוך היהודי, גם אם לאו דווקא הדתי: "בגלל התפיסה היהודית יש אצלנו ערך למשפחה ולפריון, גם למי שאינם דתיים". לדבריו, החיבור לתא המשפחתי תורם גם לעלייה בתוחלת החיים: "המחקרים מראים כי מי שהוא אדם נשוי, תוחלת החיים שלו ארוכה בארבע או חמש שנים ממי שחי לבדו".

המחטף שנמנע

בוועדת ההיגוי של הכנס היו חברים גם אנשי מכון 'תורת המדינה' בישיבת בית אורות. הרב יעקב יקיר, ראש המכון שגם ירצה בכנס, רואה בעצם קיומו בשורה משמעותית: "המסר של מארגני ומשתתפי הכנס הוא שאנחנו רוצים לשים את המשפחה על הבמה. להחזיר אותה אל השיח. המשפחה נמצאת במשבר עולמי: אנשים לא מתחתנים, בארצות הברית שני שלישים מהזוגות מתגרשים. צריך לעזור למוסד המשפחה בכלל, ובפרט בעם היהודי שבו היא אבן יסוד. העובדה שיש בבר אילן כנס שלם על הנושא היא נקודת ציון חשובה בתודעה הציבורית".

הרב יקיר יציג בכנס את סיפורה של ועדת רוטלוי – הוועדה לבדיקת זכויות הילד, שהוקמה ב-1997 ומסקנותיה הוגשו חמש שנים אחר כך. סקירת מסקנות הוועדה וגלגוליהן כעבור עשרים שנה בכנסת מספקת הצצה מדאיגה לפעילותם של גורמים המבקשים לחולל שינוי עמוק בתפיסת מודל המשפחה.

מסקנות הוועדה משקפות עמדות של גורמים פרוגרסיביים במשרד המשפטים שעמדו מאחוריה. בקליפת אגוז, הוועדה משרישה את עיקרון הנפרדות המשפטית, שמשמעו שהילד הוא ישות משפטית בפני עצמה ואינו יכול להיות מיוצג בידי הוריו בבית המשפט, מכיוון שהם לא נחשבים כראשונים שמייצגים את האינטרס שלו. זאת כחלק מתפיסת העמדת הילד במרכז והדאגה לזכויותיו כערך ראשון בפירמידה המשפחתית.

העמדות הללו שגובשו בוועדה נכרכו כמעט עשרים שנה מאוחר יותר בהצעת חוק שינוי חזקת הגיל הרך שהגיש ח"כ יואב קיש. ב'תורת המדינה' טרחו לקרוא את האותיות הקטנות בחוק הארוך והמורכב, וגילו שמישהו הטמיע בהצעת החוק את התפיסות הפרוגרסיביות של ועדת רוטלוי. אנשי המכון מיהרו להסביר לח"כ קיש, וגם לח"כים נוספים מהאגף הדתי והימני של המפה, שהיו חתומים על ההצעה בבלי דעת, את הסכנות הטמונות בה.

"אנשים לא שמו לב, כי עיקר החוק עסק במצב הילדים לאחר גירושין. אבל בסעיפים אחרים היה שם ממש ניסיון לשנות את מבנה המשפחה הקיימת. שמים את הילד במרכז וההורים הם רק ספקי שירותים שלו. לילד יש רשימת זכויות שהם צריכים למלא. למשל, לילד יש זכות לחופש דת, מידע ומצפון, אז הוא יכול לראות באינטרנט מה שהוא רוצה. אם עוברים דירה – צריך הסכמה שלו", מתאר הרב יקיר את הקצוות של השלכות התפיסה המוטמעת במסקנות הוועדה ובהצעת החוק. כמו כן, לשון הצעת החוק החליפה את הגדרת האפוטרופסות הטבעית של ההורים על ילדיהם במושג אחריות הורית. "רוב האנשים לא מבינים מה זה אומר, אבל בעוד אפוטרופסות משמעה שההורה הוא המוביל והוא הקובע ביחס לילדיו, המושג אחריות אומר שההורה אחראי למלא את הזכויות והצרכים של ילדיו".

אנשי המכון הובילו מאבק בהצעת החוק, שאחרי גלגולים שונים, גם בוועדת שרים לחקיקה, ירדה מהפרק במתכונתה המקורית. לבסוף הוגשה על ידי ח"כ מרב מיכאלי הצעת חוק הורים וילדיהם, שכללה רק את החלקים הרדיקליים של הצעת החוק של קיש. סבב נוסף של מאבק הוריד גם את ההצעה הזאת מסדר היום.

"כל המדיניות וההחלטות שמתקבלות בדיני המשפחה בנויות על מערכת ערכים. בעוד המודל היהודי למשפחה מדבר על חיבור, ברית ומחויבות, בעולם המשפט הליברלי, כולל בישראל, אנשים תמיד נשארים יחידים, גם כשהם מתחתנים וגם כשהם הורים וילדים. המודל הוא 'טוב היות האדם לבדו'", מסביר הרב יקיר, "דרך חוק הורים וילדיהם אפשר לראות את המגמה שהמשפחה היא אוסף של יחידים, לכל אחד העולם שלו ורק במקרה הם יחד. מהעיקרון הזה נגזרות כל הוועדות, ההגדרות והחוקים שבאו לאחר מכן. הפרדיגמה היא מבנה של פירוד, וזה מה שמפרק את העולם היום".