המשפט היהודי יחזור?

רקע היסטורי קצר: כך הכתה האמנציפציה את המשפט העברי


בהגיעו קרוב לגיל שמונים, בשנת תקס"ג (1803), נושא הרב רפאל הכהן כ"ץ, רבה של המבורג, דרשה רבת רושם מלבו הבוער. הימים ימים של תמורות היסטוריות, ראשית תקופת ה'אמנציפציה'. בעקבות המהפכה הצרפתית, שהתחוללה זמן קצר קודם לכן, קיבלו היהודים שוויון זכויות. ה'אמנציפציה' חוללה שינויים עצומים ביהדות אירופה, ואחד המשמעותיים שבהם הוא ביטול האוטונומיה המשפטית היהודית.
בעת הדיון ב"שאלת היהודים" בתקמ"ט (1789), הגדיר הרוזן דה קלרמון-טונר את המשוואה, שתאפיין את המדיניות הליברלית כלפיהם בחלקים גדולים של אירופה, כך: "עלינו לשלול הכול מהיהודים כאומה ולתת להם הכול כיחידים. עלינו לבטל את ההכרה בשופטיהם; צריך שיוכפפו רק לשופטינו שלנו". אירופה מעניקה שוויון זכויות ליהודים, ובשם אותו שוויון מבטלות ממשלות אירופה בזו אחר זו את זכותה של הקהילה היהודית לכפות על חבריה להישפט לפני בית הדין היהודי, אף בתחום המשפט האזרחי. השוויון הופך את היהודים לאזרחים כיחידים, ומבטל את קיומם כאומה. למעשה, לאחר אלפי שנים של קיום חי ותוסס והובלת החיים היהודיים בארץ ובגולה, מאבדת מערכת המשפט היהודית את עצמאותה. הרב כ"ץ רואה בעיניו את התהליך, ונושא תוכחה נוקבת: "ואף בימי החושך והאפלה ההם בכל עתות החירום ושנות הגירושין... בכל זאת לא סר שבט מיהודה ומחוקק מבין רגלינו... עתה, אוי לדור שכך עלה בימיו! לא נשאר שם ושארית למשפטי השם הישרים... ודין ישראל לא ייזכר עוד בארץ".

התנאים לקיום משפט יהודי חי ותוסס, אפילו במציאות של גלות, הם מרחב שיפוטי ונאמנות תרבותית. תנאים אלו הבשילו: א. במערך הפוליטי הקיים אפשר להרחיב את המרחב השיפוטי, של משפט התורה. ב. יש במדינה ציבור גדול הנאמן לתורה

זוהי נקודה מהותית, פיתוחו של עולם משפטי חי ותוסס אפשרי גם באמצעות 'סמכות בוררות', אולם הכרה רשמית במשפט התורה וחיזוק זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מחייבים הענקת 'סמכות שיפוט' בהסכמה לבתי הדין, והגדרתם כחלק ממערכת המשפט של המדינה

המשפט היהודי עמד להיגנז במובנו האזרחי. אולי הייתה זו התמורה העמוקה ביותר שחלה בחיי היהדות בזמן הזה. כך קרה שבתקופה שבה התחוללו מהפכות חברתיות, תעשיתיות וכלכליות, שהשפיעו הרבה על תחומי המשפט השונים, קפא המשפט היהודי התורני במובנים רבים על שמריו.
עם ההתעוררות הלאומית הישראלית והקמתה של התנועה הציונית שקראה לתחייה של חיים לאומיים מדיניים ותרבותיים, היה זה אך מתבקש שיחול שינוי ביחסו של העם למשפט היהודי. ואכן, לאחר הצהרת בלפור נוסדה 'חברת המשפט העברי' שמטרתה הייתה "לחדש במרכז חיינו הלאומיים מוסד למחקר וחידוש המשפט העברי". המוטיבציות היו רוחניות ולאומיות, ונבעו מההבנה שמדובר באוצר לאומי. החזון הציוני של 'המשפט העברי' שאף לכונן את מערכת המשפט של מדינת ישראל כתחייה של המשפט היהודי. ערב הקמתה של המדינה נמשכו הניסיונות ליצירת מערכת 'משפט עברי' חיה ורלוונטית, אולם ניסיונות אלו לא צלחו. המנהיגות הדתית באותה העת לא הייתה ערה מספיק לצורך בפעולה נחושה, רוחנית ומעשית, ומנגד סירבה המנהיגות הפוליטית לאמץ את משפט התורה. 'המשפט העברי' מצא עצמו אפוא במצב קשה ומאכזב, מדינת ישראל קיבלה על עצמה משפט נוכרי וזר.


התנאים בשלים

בתחום אחד ויחיד אימצה מדינת ישראל את משפט התורה כמשפט מחייב - דיני המעמד האישי. החוק קובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל... יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". ואכן בתחום זה נשמר צביונה היהודי של המדינה. ואולם המרחב השיפוטי הקטן של משפט התורה הלך ונשחק. בסדרת פסיקות משפטיות צמצם בג"ץ את סמכות בתי הדין, והפקיע מהם תחומים שונים בדיני המעמד האישי.
בג"ץ הגביל את בתי הדין בתחום נוסף. במקביל לעיסוק בדיני המעמד האישי, עסקו בתי הדין הרבניים בדיני ממונות, כבוררים, במקרים שבהם הייתה הסכמה של הצדדים להידון בפניהם. דבר זה אִפשר משפט חי ומתפתח בתחומים אזרחיים, עד אשר לפני כעשור אסר בג"ץ על בתי הדין לדון כבוררים בהסכמת הצדדים בדיני ממונות. למעשה, משפט התורה במדינת ישראל הוכנס ל'גבול גזרה' נוקשה וצר של דיני המעמד האישי.


כאמור, התנאים לקיום משפט יהודי חי ותוסס, אפילו במציאות של גלות, הם מרחב שיפוטי ונאמנות תרבותית. בתקופתנו אפשר לומר שתנאים אלו הבשילו: א. במערך הפוליטי הקיים אפשר להרחיב את המרחב השיפוטי של משפט התורה. ב. יש במדינה ציבור גדול הנאמן לתורה. הגיע הזמן לפעול מחדש לכינון סמכות שיפוט אזרחית של משפט התורה, במסגרת המשפט במדינה.
כצעד ראשוני בדרך ליעד הזה הגיעה השעה לאפשר ליהודים אזרחי המדינה החפצים בכך, דתיים ושאינם דתיים, להיות נידונים בענייניהם האזרחיים על פי המשפט היהודי, בבתי הדין הרבניים. מבחינה חוקית ומשפטית, אין מניעה לתת לבתי הדין 'סמכות שיפוט' בהסכמה, במקביל לסמכות השיפוט של בתי המשפט. הצעות חוק שונות הקוראות להעניק סמכות נוספת לבתי הדין הונחו על שולחן הכנסת בעבר ובהווה. הן מציעות להעניק לבתי הדין סמכות באופנים שונים. יש מהן המציעות להעניק 'סמכות בוררות' בהסכמה, ויש המציעות להעניק 'סמכות שיפוט' בהסכמה.


הכרה מלאה

שתי הדרכים יאפשרו לבתי הדין לדון בעניינים אזרחיים, אך ההבדל ביניהן מהותי. כל אדם בישראל, ללא כל הכשרה, יכול לשמש בורר, אם הסכימו לכך הצדדים הנידונים. 'חוק הבוררות' אינו נותן הכרה למשפט מסוים, אלא מאפשר דרך אלטרנטיבית למשפט, לפתרון סכסוכים. הסכמת בתי הדין לדון כבוררים בהסכמה, אין בה כלל הכרה במשפט התורה על ידי המדינה. לעומת זאת, בהענקת 'סמכות שיפוט' בהסכמה ישנה הכרה רשמית של המחוקק במשפט התורה, וצעד חשוב בדרך להשבת המרחב השיפוטי היהודי. זוהי נקודה מהותית: פיתוחו של עולם משפטי חי ותוסס אפשרי גם באמצעות 'סמכות בוררות', אולם הכרה רשמית במשפט התורה, וחיזוק זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מחייבים הענקת 'סמכות שיפוט' בהסכמה לבתי הדין, והגדרתם כחלק ממערכת המשפט של המדינה.
על נבחרי הציבור מוטלת החובה להביא להכרה במשפט התורה במדינת ישראל. לקדם את מערכת המשפט של בתי הדין הרבניים, הדנים על פי התורה, ולהעניק לבתי הדין 'סמכות שיפוט' בהסכמה בעניינים אזרחיים. הכנסת, הרשות המחוקקת, צריכה להכיר בחשיבותו של המשפט היהודי ולאפשר לו מרחב שיפוטי. לא רק פתרון פרקטי אנו צריכים, אנו חפצים בהכרה ממלכתית במשפט התורה, כחלק מתחיית האומה והתחדשות תרבותה העתיקה.