כן תנאף

יוסי ורינה (השמות בדויים) היו זוג רגיל למדי שחי בשלווה במשך עשרות שנים. הזוג התגורר בבית שנבנה על קרקע שיוסי ירש מהוריו, הקים משפחה וגידל ילדים. עד שהכול התפוצץ באחת. יוסי גילה כי רינה בוגדת בו עם גבר אחר, והיחסים עלו על שרטון. לאחר דין ודברים החליטו בני הזוג להתגרש ולחלק את הרכוש. כאן התעוררה המחלוקת מחדש במלוא העוצמה. הבעל סירב בתוקף לתת לאישה מחצית מהבית, נרעש מהמחשבה כי האישה תחיה עם הגבר שעימו בגדה בבית על הקרקע שירש מהוריו. בית הדין הרבני הגדול שדן בסוגייה, קיבל את טענתו: "אנן סהדי כי לא הייתה לו [לבן זוג] כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד, את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה... הרי כל זה נעשה בטעות ואומדנה דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטילה מעיקרה".

הסיפור על יוסי ורינה, שכבר זכה בפי כול לשמו החדש "בג"ץ הבוגדת", מתבשל אמנם בימים אלו על אש נמוכה, אך עתיד להתפוצץ בקולות נפץ לקראת סוף הקיץ, עם פתיחת הערעור בהרכב מורחב של תשעת שופטי בג"ץ. הסוף די ידוע מראש, וההשלכות על שלמות המשפחה היהודית ועל יחסי בתי המשפט לבתי הדין הרבניים – עלולות להיות דרמטיות. מדובר ברעידת אדמה שקשה לרוב הציבור לחוש בה, בשל הקושי לעקוב אחר ההליך המשפטי הסבוך, אך הסדקים בקירות כבר כאן, והם עתידים להתרחב ולאיים על שלמות הבית.

הסיפור בעצם מתחיל לפני עשרות שנים, כאשר אהרן ברק אסר על דיינים בבתי הדין לחלק רכוש על פי דין תורה. באותו פסק דין מפורסם הקרוי 'פס"ד בבלי', איבדו דייני בית הדין – בניגוד לפשט דברי המחוקק – אחוזים רבים מעצמאותם, והוכרחו לדון על פי החוק והפסיקה החילונית, הגם שמדובר בדין תורה. מאז, כל רכוש שצברו בני זוג במהלך נישואיהם, מחולק גם בבתי הדין שווה בשווה בעת הגירושין.

הבעיה מתחילה כאשר מדובר בנכס כמו של יוסי, נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין. על פי לשון החוק ומטרת החוק, נכסים כאלו לא אמורים להתחלק בין השניים. בג"ץ לא אהב את החלטת המחוקק, ועשה בה כראות עיניו. השופט ברק המציא הלכה חדשה ולפיה גם נכסים כאלה יתחלקו כמעט תמיד בשווה. הלכה משפטית זו נקראת בשם 'הלכת השיתוף הספציפי'; רוב הדיינים חלוקים עליה וסוברים כי מדובר ב'גזל גמור', כלשונם. כאמור, כאשר באו יוסי ורינה לבית הדין הרבני הגדול, סירבו הרבנים, שגם כך מתקשים לבלוע את הצפרדעים שהאכיל אותם אהרן ברק, לתת לאישה שנאפה ובגדה בבעלה את בית הבעל שירש לפני נישואיהם.

האישה עתרה לבג"ץ וטענה כי בית הדין הרבני, בהסתמכו על הדין הדתי, חרג מסמכותו. כאן באה ההפתעה הגדולה. בפסק דין מפתיע, ברוב של שנים מול אחד, החליטו השופטים השמרנים למדי מינץ ושטיין שלא להתערב בהחלטת בית הדין הרבני. השניים לא הזדהו במיוחד עם דברי הדיינים, אך סברו בנימה שמרנית, מסיבות שונות, שאין עילה מספקת להתערב בהחלטה. פסק הדין נחתם, ותהום כל העיר.

אם חשבנו שבזה הכול נגמר, באה השופטת אסתר חיות וטרפה את הקלפים. הסערה התקשורתית ועומק הזעזוע של שדולת הנשים, חברות כנסת מהשמאל ופרשני המשפט הגיעו עד לאוזניה של נשיאת בית המשפט העליון, ובעקבות בקשת מרכז רקמן ושדולת הנשים, החליטה להחזיר את התיק לדיון מחודש ומורחב. הדיון הקרוב נקבע ל-4 באוגוסט למניינם, וכפי שקובעים יודעי דבר, הסוף ידוע מראש: פסק הדין יבוטל והדירה תינתן לאישה הבוגדת.

מאחרי כל המלל המשפטי, מדובר כאן בשתי סוגיות דרמטיות: על מבנה המשפחה בישראל, נאמנות, בית יהודי ומשמעותם של בגידה וניאוף, וכן על הרצון להכפיף סופית את בתי הדין לדין החילוני, תוך ביטול שארית סמכותם של הדיינים לפסוק על פי דין תורה והשקפתם התורנית.

מאחרי כל המלל המשפטי, מדובר כאן בשתי סוגיות דרמטיות: על מבנה המשפחה בישראל, נאמנות ובית יהודי ומשמעותה של בגידה וניאוף, וכן על הרצון להכפיף סופית את בתי הדין לדין החילוני, תוך ביטול שארית סמכותם של הדיינים בבתי הדין לפסוק על פי דין תורה והשקפתם התורנית. האם בגידה היא עילה "להעניש" או למנוע שיתוף נכסים בין בני זוג? ומהי משמעותה של בגידה בקשר הזוגי? זו אחת הסוגיות המרכזיות שמרחפות מעל הדיונים השונים בתיק הנוכחי


האם בגידה היא עילה "להעניש" או למנוע שיתוף נכסים בין בני זוג? ומהי משמעותה של בגידה בקשר הזוגי? זו אחת הסוגיות המרכזיות שמרחפות מעל הדיונים השונים בתיק הנוכחי. בקרב שופטי בג"ץ קיימת כמעט תמימות דעים שאין משמעות לבגידה, ואין "להעניש" את הבוגד בחלוקת הרכוש. כך גם כתב השופט הדתי מינץ, ורק השופט אלכס שטיין הביע הבנה לכך שקיימות מערכות יחסים שבהן אדם לא ירצה לשתף את נכסיו עם הבוגד. בדעת המיעוט ציין השופט יצחק עמית כי בגידה יכולה לשמש עילה למניעת שיתוף נכסים באופן נדיר, כגון בבגידה ארוכת שנים מתחילת תקופת הנישואין, או בנכסים שבאו לאחד מבני הזוג רק לאחר הבגידה.

"כדי לשתף צריך הרמוניה"
הרב פרופ' יצחק כהן, מומחה לדיני משפחה ומרצה בקריה האקדמית אונו, חולק באופן עקרוני על חידושו של ברק בהלכת 'השיתוף הספציפי' ואף סבור כי יש לתת משקל לבגידה בכוונת השיתוף: "ראשית, צריך לזכור כי המחוקק ביקש מפורשות לשלול שיתוף של נכס שהיה לאחד מבני הזוג עובר לנישואין, כבמקרה שעומד בבג"ץ. שנית, בנוגע לעמדה המקובלת היום שלא 'מענישים' על בגידה – במדינות אחרות כמו בארה"ב הנושא בהחלט פתוח לדיון".

כהן מסביר: "אם אדם פוגע ברכוש, כגון מהמר, נותנים לזה משקל בחלוקת הרכוש, גם על אלימות כן מענישים בחלוקת הרכוש; אבל באשם מיני? כלום. גישה אחת קובעת באמת שקשה להיכנס לזה, לבגידה לפעמים יש צדדים נוספים וקשה להעריך מי אשם בבגידה. אבל גישה אחרת אומרת – אם לא תתייחס בכלל לבגידה, אתה בעצם משדר מסר חמור לחברה, שבגידות בנישואין הן לגיטימיות וצריך להכיל אותן. זה מסר שבית הדין הרבני נלחם בו.

"כיום המשפט הישראלי לא נותן שום תרופה לבן זוג שנבגד", מחדד כהן, "לא במסלול הנזיקי, לא במסלול של הפרת חוזה, ולא במסגרת חלוקת הרכוש המשפחתי, אך לא מעט מלומדים ממדינות שונות חושבים שזה לא נכון". לדבריו, יש לבטל או לסייג את הלכת השיתוף הספציפי. "כדי לשתף צריך הרמוניה. הבחינה היא סובייקטיבית, כפי שגם כתב השופט שטיין, האם אדם מתכוון לתת דירה לאישה שבגדה בו? ודאי שלא, וגם רוב האוכלוסייה חושבת שלא. מאידך גיסא, הם חיו יחד שנים רבות בשלום. לכן על בג"ץ לבטל או לסייג את עקרון השיתוף הספציפי ולקבוע כי יש להתחשב בבגידה באופן מסוים בעת חלוקת הרכוש, תוך התחשבות גם בשנות הנישואין הטובות. כלומר החלוקה של הנכס לא תהיה חצי חצי ולא קניינית, אלא יהיה פיצוי כלשהו על ההסתמכות של בן הזוג בשנות הנישואין הרבות והטובות".

כהן מעיר כי העתירה עלולה לפגוע גם בעותרים: "הם באים לטובת האישה, אבל כדאי לזכור שיש גם גברים שבוגדים, ויש נשים שבאות עם נכסים משלהן, וגם להן יש ציפייה מוצדקת לא לשתף את הנכס שהיה להן עם הגבר שבגד בהן".

כאמור, הדיון התמקד עד עתה בשאלה על מקומה של בגידה בחלוקת הרכוש למפרע. אך בדיון הקרב בבג"ץ, עמדת שדולת הנשים המבקשת להצטרף לעתירה כ'ידידת בית המשפט' היא לקבוע עיקרון מהפכני ופרוגרסיבי, ולפיו אין 'להעניש' כלל צד בנישואין על בגידה, משום שכל אדם זכאי לחירות מלאה על גופו, אף אם הוא נשוי. אם הדברים לא היו כתובים שחור על גבי לבן, קשה היה להאמיןשיש מי שמצדד בדעה כזו, שמשמעה הרס מוסד הנישואין מיסודו, הן מוסד הנישואין היהודי והן המקובל בעולם, אך שדולת הנשים מבקשת מבית המשפט "לקבוע כי הדין האזרחי אוסר על מתן משקל לשיקולים המצויים בליבת האוטונומיה של הפרט, ובהן פרקטיקות מיניות של בני הזוג במסגרת בחינת כוונת שיתוף". במילים אחרות, אין דבר כזה בגידה, יש "פרקטיקות מיניות", כלשונן.

בהמשך, נשות השדולה מבקשות לקבוע כי "החירות לבחור עם מי, מתי ובאילו תנאים לקיים יחסי מין היא חלק בלתי נפרד מהאוטונומיה של הפרט. קשה לדמיין רכיב מהותי ומרכזי יותר בזכותו של אדם לאוטונומיה, מאשר החירות לבחור, בכל רגע נתון, כיצד לממש את מיניותו. חירות זו אינה יכולה להיות מושא להסדרה בחוזה".

האם יקבלו השופטים בדיון המורחב את העמדה הזאת באופן מלא או חלקי? אין לדעת. פרופ' כהן סבור שההרכב המורחב יהפוך אמנם את החלטת בית הדין הרבני, אך לא יקבל את עמדת שדולת הנשים. לדבריו, "אם בג"ץ יקבל את בקשות השדולה זו תהיה מהפכה אדירה, וחתירה נגד כל המוסד של שיתוף ספציפי בנכס המתבסס על כוונות בן הזוג בעל הנכס, ועל ההרמוניה בין בני הזוג, וממילא יש משמעות לנאמנות ביניהם. גם נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק לא אמר זאת, וגם הוא קיבל את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ופסק לרעת אישה שבגדה לאורך 12 שנים ולא נתן לה חלק בנכס שהיה לבעל לפני הנישואין. נראה לי כי בג"ץ יהפוך את הפסק, אך לכל היותר יקבל את דעת המיעוט של השופט עמית בדיון הראשון, שלפיה לאורך שנות הנישואין הטובות הנכס של הבעל כבר הפך להיות של האישה, ואי אפשר מכוח הבגידה בסוף נישואיהם ליטול ממנה מה ש'הוענק' לה זה מכבר".

הכנסת היא הכתובת
בין כך ובין כך, האם למחוקקים יש דרך לעצור את הטירוף הערכי בבתי המשפט ולמנוע חורבה נוספת בשלמות המשפחה היהודית? ח"כ בצלאל סמוטריץ', המחזיק בתואר במשפטים, סבור שכן. "ברמה הפרקטית הפתרון לכאורה פשוט, והוא להוסיף סעיף בחוק הקובע שבעת חלוקת רכוש בין בני זוג, יתחשב בית המשפט בבגידה של אחד מבני הזוג בבואו להחליט על כוונות שיתוף נכסים". המשמעות היא שהכנסת תחזור ותכיר בבגידה כ'אשם' לפירוק הנישואין. "הפסיקו להשתמש במילה 'אשמה' בפירוק הנישואין, כי אין בעיה בפירוק. אבל בעולם נורמלי גירושין הם דבר שלילי שאפשר לדבר עליו, כאשר אחד מבני הזוג נואף ובוגד, במובנים של אשמה".

מכל מקום, ברור לכול שלא מדובר בעניין פרוצדורלי שייפתר בשינוי סעיף חוק כזה או אחר. "מלבד שאלת עצמאות בתי הדין שעולה כאן על המוקד והאקטיביזם השיפוטי מול הכנסת, יש כאן מאבק ערכי שאפשר לדעתי להצליח בו", טוען סמוטריץ'. "ארגוני הנשים מבקשים להפוך את הניאוף לדבר לגיטימי, טרלול מוחלט. כאשר הפוסט-מודרניזם הולך למקומות אבסורדיים – אפשר לנצח בקרב, אפשר להראות שהמלך עירום".

מה תהיה התוצאה בדיון הנוסף לדעתך?

"אי אפשר לצפות מה יהיה בבג"ץ, וכבר אין לי ציפיות. ההסכמה לדיון נוסף רומזת מצד עצמה על הכיוון, כי לכאורה אין שום עילה לדיון נוסף".

סמוטריץ' מבהיר: "הטענה והקמפיין לא צריכים להיות מכוונים לשופטים, אלא לכנסת, להכין את המערכת הפוליטית לקראת תיקוני חקיקה. אני מחפש תורמים לקמפיין גדול בנושא כדי לזעזע את אמות הסיפים".

מנסים להציל את המעט שאפשר
הסאגה סביב פסק הדין חושפת פעם נוספת את מצבם העגום של בתי הדין הרבניים מול כוחו הבלתי מוגבל של בג"ץ. כעת, אם יהפכו השופטים את פסק דינם של בית הדין הרבני העליון, המשמעות עלולה להיות דרמטית. הרב קובי יקיר ממכון 'תורת המדינה' מסביר כי "ביה"ד הרבני פועל מכוח סמכות שנתן לו המחוקק, הקובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים. בעבר, ההלכה הפסוקה בבית המשפט העליון הייתה כי 'הדין הולך אחרי הדיין' וכי פשוט שבית הדין הרבני דן לפי דין התורה". לאחר בג"ץ 'בבלי', יחסי הכוחות החלו להשתנות.

הרב פרופ' יצחק כהן: אם אדם פוגע ברכוש, כגון מהמר, נותנים לזה משקל בחלוקת הרכוש, גם על אלימות מענישים בחלוקת הרכוש; אבל באשם מיני? כלום. כיום המשפט הישראלי לא נותן שום תרופה לבן זוג שנבגד, לא במסלול הנזיקי, לא במסלול של הפרת חוזה, ולא במסגרת חלוקת הרכוש המשפחתי, אך לא מעט מלומדים ממדינות שונות חושבים שזה לא נכון

"בפסק דין 'בבלי' הפך השופט אהרן ברק את הקערה על פיה, וקבע כי לבית הדין הרבני אסור לפסוק על פי התורה. כפי שכתב השופט מנחם אלון ז"ל, ברק ביצע כאן הפיכה שיפוטית בצורה 'על-חוקתית', ובסטייה מהפסיקה הנוהגת. בבג"ץ 'הבוגדת' עלולה להיקבע הלכה כי בית הדין חייב לדון בכל פסיקותיו עפ"י עקרונות פסיקת בג"ץ, ולהגיע לתוצאה המשפטית שבג"ץ קובע". הרב יקיר קובע כי "האמת איתנו והחוק לצידנו. עלינו לפעול להחזרת הסמכות לבית הדין הרבני לדון על פי ההלכה היהודית".

גורם באחד מבתי הדין הרבניים בארץ מצייר תמונה עגומה במיוחד של בית דין תורני ממלכתי שכפוף כמעט כולו להוראות בג"ץ: "התחושה היא של ידיים כבולות. יש לנו תורה, יש בית דין, אבל התורה כאילו לא רלוונטית". אני מנסה להקשות מדוע מאז בג"ץ בבלי איש לא קם ומחה, ואותו גורם משיב כי "זו צריכה להיות זעקת הרחוב, רבנים, ראשי ישיבות ופוליטיקאים. לנו אסור להתראיין, אסור לנו לדבר עם פוליטיקאים. אנחנו רואים את המצוקה מבפנים, אבל אסור לנו לדבר".

הוא מתאר גם כיצד יועצים משפטיים של בתי הדין דוחקים בדיינים שלא להתעמת עם בג"ץ ולקבל עליהם את הדין, כי אחרת יהיה יותר גרוע.

בדיון הנוסף אולי יוחלט שאסור לכם לערב שום שיקול או סברה דתית. מה עושים אז?

"גם היום זה לא על פי ההלכה, ולכאורה יש כאן בעיות של גזל והוצאת ממון שלא כדין. לכן אנחנו עושים קניין לפני הדיון שבו הנידונים יודעים מראש שאנחנו דנים על פי החוק ולא על פי דין תורה.

"זה כל כך כואב. אנחנו מדברים בינינו על השפל של בתי הדין, מנסים בתוך המצב המעוות הזה להציל מעט. אפילו אנשים שרוצים לדון על פי דין תורה, אסור לנו לדון אותם, ולכן כל אחד הולך ומקים בית דין פרטי קטן. יש כאן מגמה ברורה – להצר את צעדי בתי הדין בדרך למדינת כל אזרחיה. צריך להקים כאן קול זעקה, כמו המלחמה על ארץ ישראל, וחבל שזה מונח בצד ואף אחד לא מתעסק בזה".