מי בולם את הדמוגרפיה?

באופן פרדוקסלי, ככל שציבור יראי ה' הולך וגדל, היכולת שלו להביא לידי ביטוי את תפיסת עולמו במרחב הציבורי הולכת וקטנה. נכון להיום, מערכת המשפט היא העומדת בפרץ ומונעת את השינוי המיוחל.

בשלושים השנים האחרונות צמח ציבור יראי ה' ומחבבי תורתנו הקדושה לבלי היכר. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כבר היום 43% מכלל תלמידי התיכון במגזר היהודי לומדים בחמ"ד או בחינוך החרדי.

על אף הגידול המדהים, נראה שהשינוי הדמוגרפי לא בא כמעט לידי ביטוי במרחב הציבורי ואדרבא, במובנים רבים ישנה הדרדרות (הפרדה מגדרית, מוסר לחימה, זהות יהודית וכיו"ב). נכון להיום, צוואר הבקבוק שמונע מהציבור העצום הזה לבוא לידי ביטוי ולהוביל את המדינה למקום יהודי ותורני יותר הוא מערכת המשפט.

לא מדובר בתהליך מקרי. השינוי בהרכב הדמוגרפי, המלווה באופן טבעי גם בשינוי התודעה הלאומית, מאיים על ההגמוניה של האליטה הישנה, וזו מנסה להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של ההכרעות הפוליטיות, החברתיות והמדיניות, מהעם לידי גופים שאינם נבחרים (בפרט למערכת המשפטית).

לא רבים ערים לכך, אבל אנו ניצבים כעת בפתחו של רגע השיא (או השפל – תלוי בעיני המתבונן) של התהליך הזה – קביעת הדיון בבג"ץ בסוגיית תוקפו של חוק יסוד הלאום.


עצם ההחלטה של ביהמ"ש העליון לדון בתוקפו של חוק יסוד, ללא שום קשר לשאלה אם בסופו של יום יוחלט לבטלו או לא, מהווה הפיכה שלטונית בקנה מידה שקשה לתאר במאמר קצר זה. הנכונות של ביהמ"ש לדון בתוקפו של חוק היסוד פירושה נטילת הריבונות באופן סופי מידי העם והעברתה לידי השופטים. נסביר בקצרה.

כשאהרון ברק הכשיר ב-1995 את הקרקע לפסילת חוקים מכוחם של חוקי היסוד (המהפכה החוקתית), הוא עשה זאת על בסיס הנחת המוצא שחוקי היסוד, שנחקקו ע"י נבחרי הציבור, משקפים את "התודעה הלאומית". ובלשונו: "הריבונות במדינה דמוקרטית היא של העם, שעליו מונח המבנה החברתי והמשפטי כולו. החוקה וחוקי היסוד ראשית צמיחתם מהעם, הם נשענים על העם והעם רשאי לשנותם".

על פי הגיון זה, כאשר ביהמ"ש מעביר את חוקי הכנסת תחת שבט הביקורת, הוא עושה זאת רק כפרשן נאמן של רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בחוקה (חוקי היסוד) שגובשה ע"י העם. ביהמ"ש, לשיטתו, בסה"כ מוודא שנבחרי הציבור לא יחרגו מכללי המסגרת היסודיים שנקבעו על ידנו - העם.

ולכן, גם לאחר המהפכה החוקתית, יכול היה ביהמ"ש להצטדק ולומר: "מה אתם רוצים, אנחנו בסה"כ בוחנים את החוקים הרגילים לאורם של חוקי היסוד שאתם (העם) קבעתם. יש לכם טענות? תשנו (באמצעות נבחרי הציבור) את חוקי היסוד שלאורם נבחנים החוקים – הסמכות אצלכם".

ואולם עתה מבקש ביהמ"ש לבחון את חוקיותה של החוקה עצמה. וכאן צריכה להישאל השאלה המתבקשת – לאורם של אילו נורמות בדיוק יבחן ביהמ"ש את חוקי היסוד?! היכן בדיוק הוא יאתר את "התודעה הלאומית" שתאפשר לו לבחון את חוקיות החוקה?! האם לשופטים יש רוח הקודש? האם יש בידיהם סקרים המלמדים מהי ה"תודעה הלאומית" של העם?

כנראה שלא. לא רק שאין לביהמ"ש כלי לאמוד את "התודעה הלאומית", ביהמ"ש אפילו לא מתכוון לפנות לתודעה הלאומית כדי לבחון את חוקיותם של חוקי היסוד.

על פי דוקטרינת התיקון החוקתי הלא חוקתי, שאותה מבקש ביהמ"ש לאמץ, תיקון חוקתי יהיה בלתי חוקתי ויבוטל אם הוא יעמוד בסתירה ל"עקרונות יסוד של השיטה הדמוקרטית". והיכן בדיוק נקבעים עקרונות יסוד אלו – באקדמיה או במוחם של השופטים.

במקום שיהיה לנו עם שמעצב כרצונו את צורת השלטון בה הוא חפץ, יש לנו שיטה שמעצבת כרצונה את העם. השופטים מתייחסים לעקרונות היסוד של השיטה כאל "תורה מסיני" אותה יש לשים בפני בני ישראל, הר כגיגית.


אם באמת נגיע לפסיקה שתערער את מושכלות היסוד, ואנחנו בדרך לשם, המשמעות היא שלעם לא תהיה יותר שום דרך חוקית ודמוקרטית לשנות את דמותה של המדינה. ציבור יראי ה' אמנם יוסיף ויגדל, אבל יעמוד חסר אונים מול מערכת משפט שמשתררת עליו.

כדי להקדים רפואה למכה חייבים לשחרר את צוואר הבקבוק – ולמנוע מבית המשפט להטיל עלינו כפייה דתית של "דמוקרטיה מהותית" המשתנה לפי מידות ודעות אישיות.