שואה או פורים

יאיר לפיד, מעדיף את השואה כמחוללת זהות יהודית, מאשר את פורים. לפיד עלה על הנקודה, אבל מהצד האחר שלה.

פורים, כמו השואה, היה מערכה מול הפתרון הסופי שהגו צוררי היהודים. כמו השואה, הוא משפיע על הזהות היהודית העכשווית. הצרה המרחפת על ראש העם היהודי שווה אך הסיום שונה.

מה סוד ההצלחה של פורים? כיצד מציאות משברית קשה התפתחה לנצחון? העוצמה של פורים היא בנעיצת הייעוד הרוחני באתגר הקיומי. תודעת השואה עשויה לחולל זהות יהודית מצליחה, רק אם היא תשכיל לעשות תהליך דומה.

אלפיים ושש מאות שנה אחורה במנהרת הזמן, העם היהודי מתגורר במדינות מלכותו של המלך אחשוורוש, נתון לסכנת השמדה. 'הפתרון הסופי' נראה קרוב מאי פעם. תודעת שרידות מלכדת את כל העם לפעולות של תפילה וצום. ההשגחה האלוקית הופכת את המגמה. התפילות הופכות לחרבות ורמחים, היהודים שולטים בשונאיהם. האיום, מוליד תנופה רוחנית חסרת תקדים, קבלת תורה מחודשת על ידי העם היהודי. ההבנה, כי התורה היא קיומית לעם ישראל, באה לידי ביטוי בכפייה חיצונית במעמד הר סיני. בקבלת תורה בפורים, היא כבר חלחלה ללבבות ופרצה מתוך הזדהות עצמית של העם היהודי. את התחיה הרוחנית הזו תיארו חז"ל: הדור קיבלוה בימי אחשורוש.

כיצד זה קרה? תודעת השרידות לבדה לא יכלה להתמודד עם גזרת ההשמדה. האיום הקיומי שיתק את יכולת התגובה היהודית. הגנה עצמית לא עלתה כלל על דעתם. רדיפות מתמידות, איבוד המלוכה, הפסקת בניית הבית, שחקו את האינסטינקט הקיומי. פניה למוסר האנושי הכללי לא באה בחשבון, שהרי את המוסר האנושי, ייצג המן, נציג המלכות. התרבות האנושית עצמה, היא זו שגזרה כליה על העם היהודי. בעקבות התפילה והצום השתנתה התודעה. מלכו של עולם, באמצעות אסתר, סובב את לבו של אחשורוש לטובה.

אולם השינוי המרכזי חל ביהודים. מרדכי ואסתר הבינו היטב כי הישועה טמונה בשינוי התודעה. הסכנה הקיומית, עוד לפני הופעתה המעשית, אילצה את העם לדלות את יסודות הקיום העמוקים ביותר שלו מתוך תורתו, מתוך עצמו, מתוך ייעודו. מתוך הייעוד, שאבו כוחות שהביאו לפריצה של תודעת קיום גבוהה ואפשרה את תעצומות הנפש להילחם ולשלוט בשונאיהם. האיום הקיומי החריף, עורר את ההכרה בייעוד, וזה האחרון חולל את המפנה מחידלון להצלחה.

(מבוסס על דברי הרב רן שריד)

ובחזרה לימינו.

תודעת השרידות הולידה פעילות רבת תנופה לביסוס הקיום היהודי. מדינת ישראל הוקמה, 'המקלט הבטוח' נבנה, והשואה שיחקה בהקמתה תפקיד מרכזי. אולם השואה, כהצדקה לקיום מדינה יהודית כבר אינה מספיקה. תודעת השואה כתודעת קיום יחידה, ללא תודעת ייעוד ייחודית של העם היהודי, עלולה להיות גורם הרסני. העיסוק בשואה מתחיל לשאת גוון אוניברסלי, עיסוק באכזריות האנושית הכללית ולא בגורל היהודי הייחודי. לפיד עצמו בהגדרתו את ה'אנטישמיות' כאמירה כללית לשנאת האחר, מוביל את הקו הזה. חברו לקואליציה יאיר גולן, באזכורים של השואה לתיאור תהליכים בחברה הישראלית, מפקיע ממנה למעשה את המסקנות של 'מקלט בטוח' לעם היהודי.

בקצוות הפוליטיים, שמצויים כרגע בלב הקואליציה, זכר השואה, משמש ככלי לשלילת אופייה היהודי של המדינה, במדיניות הגירה חסרת איזון ואחריות. אהרון ברק, הפקיע את הריבונות של העם היהודי על מדינתו והעביר אותה לקומץ שופטים, בשם השואה. מי שמפרש את השואה רק על בסיס התוצאות העגומות שלה, בשלב הראשון נראה כמגביר את הקיומיות, אולם בשלב השני מערער אותה. לעומתו, מי שבוחן את הצרות על בסיס הבשורה הייעודית והייחודית הטמונה בהם, מוליד מהם ישועה ותנופה רוחנית.

תודעת השרידות, היא כוח רב עוצמה, שיצליח, רק אם יטמון בתוכו תודעת ייעוד. כמו בפורים של מרדכי ואסתר, גם כיום, תודעת השרידות, חייבת לחצוב מתוכה את עומק הייעוד היהודי.