(לא) תנאף!
קריאת פסקי הדין של בית המשפט העליון מחדדת את ההבנה שבמקרים רבים הוא אימץ מערכת ערכים של "הציבור הנאור", שהיא שונה מן הערכים היהודיים, וגם מערכיו של רוב הציבור * לשם ההדגמה, אפשר לקרוא את פסקי הדין שניתנו בנושאי ניאוף ולגלות כי בית המשפט הכריע בכסות משפטית שנישואין אינם מוסד שבהגדרתו הוא ללא בגידות * יש להביט נכוחה בתפיסה השונה שמקדם בית המשפט העליון בנושאים רבים, וללבן את תפיסת תורת ישראל בנושאים הללו
עולם קטן
א אב תשע"ח
בערב יום הכיפורים תשס"ט ניתן בבג"ץ פסק דין אשר ביטל החלטה של בית הדין הרבני הגדול, תוך התעלמות מחוק 'יחסי ממון בין בני זוג' ומסמכות בית הדין בדיני המעמד האישי.
התיק המשפטי עסק במשפחה שהתפרקה כתוצאה מבגידה של האישה בבעלה. פירוק משפחה הוא אירוע קשה, עצוב ומשמעותי, והבעל ביקש להביא לידי ביטוי ממוני מסוים את אשמת האישה בפירוק המשפחה. חז"ל קבעו את העיקרון כי לחוסר נאמנות בתחום האישות יש מחיר כלכלי. גם על פי החוק הישראלי היה מקום להשלכה כלכלית על עוול הבגידה.
בית הדין הרבני הגדול קיבל את תביעת הבעל, קבע כי מעשה הבגידה הוא סכנה לקיום המשפחה, ולכן פסק כי האישה לא תקבל מזונות מבעלה. אולם בית המשפט העליון דחה את העיקרון של בית הדין הרבני הגדול. לפי פסיקת בג"ץ, אין שום השלכה כלכלית לעוולת הניאוף: "אין המשיב (כלומר, האישה) מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין, אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף", כתבה השופטת נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון.
הדיון, שהוא לכאורה משפטי בלבד, חשף עימות תרבותי בין תפיסת התורה לתפיסת בג"ץ ביחס למחויבות ולנאמנות ליחסי אישות בין בני הזוג. לאמתו של דבר, הדיון חורג הרבה מעבר ליחס לנאמנות זוגית: הוויכוח הוא למעשה בשאלה מהי משפחה.
הזכות לנאוף
עד לפני כמה עשורים, תפיסת המשפחתיות בבית המשפט העליון של מדינת ישראל שיקפה תפיסת עולם שמרנית, אשר הייתה מקובלת על רוב שיטות המשפט בעולם. ההכרה כי המשפחה היא היחידה החברתית הבסיסית וכי היא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי, הולידה את הגדרת המשפחה כיחידה משפטית מגובשת ואוטונומית, הזכאית לתמיכה חוקית ולהגנה משפטית. ליבת המשפחתיות הייתה ההגדרה החברתית להסדרת יחסי אישות במסגרת הנישואין ויצירת מרחב אופטימלי להולדת ילדים ולגידולם. מרכיב נוסף בתפיסת המשפחתיות היה ההסכמה הלאומית להגדיר את דיני המעמד האישי היהודי על פי תורת ישראל.
במהלך השנים ביצע בית המשפט העליון מהפכה משפטית ביחס לתפיסת המשפחה; מיחידה חברתית אוטונומית ומגובשת, הפכה המשפחה למקבץ יחידים שכל אחד מהם הוא ישות משפטית נפרדת, ללא מחויבות הדדית בהיבט האישות.
בליבת הנישואין עמדה מאז ומעולם ההסדרה של יחסי האישות במסגרת המשפחתית. הצו האלוקי 'לא תנאף' שימש את מערכות המשפט כמגדיר מרכזי של חיי הנישואין. הנאמנות בחיי האישות והאיסור לפגום בהם על ידי גורם חיצוני, נבעו מהגדרת הנישואין כמערכת חיובים הדדיים ליחסי אישות.
בג"ץ שינה את המשוואה. בפסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן לפני כעשור וקיבל את אישור בג"ץ בערעור, אשר עסק בפיצוי על מעשה בגידה, כתב השופט יהודה פרגו: "משהחליט בן זוג נשוי – ובענייננו אשת התובע – לנהל מערכת יחסים עם אחר... זכותו לעשות כן ולא ניתן למנוע זאת ממנו... קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. יש לכבד את היותו אדם בן חורין. אלו הם מעיקריו ואושיותיו של 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'". אליבא דבית המשפט המחויבות הזוגית סותרת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם הפיכתה של המשפחה למקבץ יחידים ללא מחויבות הדדית, הופקע למעשה על ידי בית המשפט העליון גם תוקפו המשפטי של הציווי 'לא תנאף'.
גבר נשוי שהתחייב לאחרת
השינוי במבנה המשפחתי לא התרחש ברגע אחד. מקרה המבחן המשפטי שסימן את המפנה הגיע לבית המשפט כבר בשנות השישים, והוא עסק בגבר נשוי שהתחייב לאישות לאישה אחרת. בית המשפט נזקק לשאלה האם אפשר לאכוף את התחייבותו לאישה האחרת, על חשבון מחויבותו המשפחתית הראשונית.
במסגרת הדיון המשפטי החל בית המשפט להגדיר מחדש את המשפחה ושינה לחלוטין את מרכיב המחויבות ליחסי אישות במסגרתה. בפסק הדין במקרה הנ"ל השיל השופט חיים כהן את המשפחה מדיני המעמד האישי, והמיר את הדיון בה לדיני החוזים, שבהם הסמכות השיפוטית שייכת לבית המשפט. השופט כהן יצר כאן דיון על תוקפו המוסרי של חוזה, אשר סותר את המחויבות ההדדית לאישות במסגרת הנישואין. "הנישואין של המשפט העברי הם קשר של חוזה, ולו גם חוזה חגיגי ביותר, בין איש ואישה — ברצותם עושים אותו, וברצותם מסיימים ומבטלים אותו! ואין תפקידם של בתי הדין בנישואין וגירושין, כששני בני הזוג רוצים בהם ומסכימים ביניהם, אלא תפקיד של השגחה ושל הוצאה לפועל בלבד".
על פי הגדרתו של השופט כהן, תפיסת התורה עצמה ביחס לטיב היחסים ההדדיים בין בני הזוג ולהגדרתם היא ניטרלית לחלוטין. לדידו, דיני הקידושין והנישואין על פי תורת ישראל הם מערכת פורמליסטית להגדרת תחילת קשר משפחתי או לסיומו, ותו לא. מדבריו עולה כי היתכנות הגירושין במשפט התורה מעידה על תפיסת התורה את הנישואין כחוזה של חולין, ואת הנאמנות הזוגית כמערכת רצונית ולא מחייבת.
את השלב הבא בשינוי חולל השופט אלפרד ויתקון והוא היה חריף יותר. הוא התעלם מעמדת התורה בנוגע ליחס לנישואין ולניאוף, וסבר כי אף שבחוק נקבע שתורת ישראל היא הקובעת לענייני נישואין, לא מדובר בשאלה תורנית אלא בשאלה סוציולוגית: "כשמתייצבת לפנינו שאלה, שהיא לאמתו של דבר שאלה סוציולוגית ולא משפטית, מצווים אנו, כשופטים, לתת ביטוי ותוקף, לא לדעותינו הפרטיות, אלא למה שנראה לנו כמשקף את דעת הציבור, והכוונה היא לחלק המשכיל והמתקדם שבתוכו". לשיטתו, 'הציבור הנאור' תופס את ההסכם לניאוף כהסכם שאינו פוגע ב"תקנת הציבור".
נסביר: תקנת הציבור היא הנורמה המוסרית שמבטאת את הערכים שהציבור מאמין בהם. לפיכך, בהגדרה על פי חוק, חוזה בלתי מוסרי שנוגד את "תקנת הציבור" הוא אינו חוקי ואינו ניתן לאכיפה בבית המשפט. קביעת בית המשפט כי אפשר לאכוף חוזה מחויבות לאישות של ניאוף בין גבר נשוי לאישה זרה, מגדירה בעצם את המחויבות של גבר נשוי לאישה זרה כמוסרית, ככזו שאינה נוגדת את "תקנת הציבור".
התפיסה הציבורית הכללית מקדשת את הנאמנות בנישואין והמחויבות הזוגית, ושוללת יחסי אישות בין גבר נשוי לאישה זרה. היא רואה בהם פגם מוסרי ופגיעה ב"תקנת הציבור". לעומתה, תפיסת 'הציבור הנאור' אינה מכירה במחויבות זוגית, ואינה מתנגדת לכל סוג של יחסי אישות רצוניים. השופט ויתקון טען כי תפיסת המוסר של 'הציבור הנאור' היא הקובעת, ולטענתו הציבור הנאור סבור כי חוזה שכזה הוא בעל תוקף מוסרי, ואפשר לאכוף אותו.
השיא במחלוקת התרבותית שייך ללא ספק לעימות עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התפיסה המשפטית גורסת כי החירות של האדם על גופו אינה מאפשרת מחויבות לאישות. האדם הוא חירותי ביחס לגופו בכל רגע ורגע. למעשה, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מבטל את המחויבות לאישות שבנישואין ומפקיע את איסור "לא תנאף".
כך כתב לפני כשש שנים שופט בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית: "קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג, ומשבחרה אשת המערער מרצונה החופשי לקיים קשר רומנטי עם אחר, אין לבן הזוג הנבגד עילה וזכות תביעה כנגד בן זוגו של האחר. הכרה בעילת תביעה מעין זו היא בגדר גזרה שהציבור בחברה מתקדמת ודמוקרטית אינו יכול לעמוד בה וגם אינו צריך לקבלה... המשפט אינו מכיר בעוולת ניאוף ביחסים בין בני הזוג עצמם". יש לציין, כי תפיסה משפטית זו אמנם זכתה לאופוזיציה משפטית, אולם באופן מפתיע עמדת הרוב בבג"ץ ישרה קו עם המגמות הפרוגרסיביות.
פוסט משפחה
את עמדת בג"ץ ביחס להגדרת המשפחה ניסח נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק: "מוסד הנישואין נתפס כקשר חופשי בין שני יחידים, תוך שמירת זהותם הנפרדת ופיתוח אישיותם העצמאית. הנישואין מבטאים שיתוף פעולה ושיתוף של אינטרסים, תוך שימור האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג... אישיותם הנבדלת של בני הזוג אינה מתבטלת מפני מוסד הנישואין, והיא אינה נבלעת בו".
על פי מחקרים עדכניים, האנושות נמצאת בעידן ה'פוסט משפחה'. אומות שלמות, בעיקר בעלות נטייה תרבותית לקדמה ולחידושים ('פרוגרסיביות'), מתמודדות עם חוסר יציבות המשפחה ועם נתוני ילודה שלילית.
פרופ' יוחנן פרס מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב כתב בשנת 2000 מאמר בשם "ומי ישמור על המשפחה". הוא כותב את הדברים הבאים: "המהפכה הדומיננטית ביותר שעברה על העולם המתועש בשליש האחרון של המאה (ה-20) היא ערעור היציבות במשפחה... ב-35 השנים האחרונות התרחשו בעת ובעונה אחת כמה תהליכים השלובים זה בזה. הילודה בארצות המערב הצטמצמה עד כדי מאזן הִתרבות שלילי של כל העולם המתועש... גיל הנישואין עלה, ועלה שיעור האנשים והנשים שאינם נישאים כלל. ואחרון אך חשוב: פחתה מידת יציבות המשפחה. כל משפחה שנייה או שלישית במערב המתועש צפויה לגירושין. בישראל, יפן, איטליה וספרד השיעורים נמוכים מעט יותר, אך גם בהן עלה שיעור הגירושין. גם בקרב אלה החיים בזוגות, רבים מוותרים על טקס נישואין פורמלי ועל חלק מן הזכויות והחובות הכרוכות בנישואין".
במחקר עולמי בשם: "עלייתה של הפוסט משפחתיות: עתיד האנושות?" שפרסם פרופ' ג'ואלקוטקין, נכתב כי שיעור חסר תקדים של אנשים ונשים – כ-30% מהאוכלוסייה העולמית - בוחרים שלא ללדת ילדים, ולעתים אף לא לנהל מערכת יחסים זוגית. עוד מגלה המחקר כי במדינות המערב נרשמה ירידה במספר הילדים לאישה מ-2.75 בממוצע ב-1960 ל-1.75 ב-2010.
אשר על כן, בית המשפט העליון במדינת ישראל אימץ למעשה תפיסת משפחתיות העולה בקנה אחד עם עמדות 'פרוגרסיביות' מערביות.
שמם אדם
במובחן מבית המשפט העליון, לתורת ישראל ישנו מודל משפחתי ישראלי המקיים את המשפחה היהודית מאז היינו לגוי. המודל של התורה למשפחתיות יציבה הוא בעל ניסיון מצטבר והצלחה מוכחת של אלפי שנים. במרכז המודל עומדת המחויבות ההדדית ליחסי אישות. מודל זה בלבד מאפשר מערכת משפחתית יציבה ובריאה, הן על פי הגדרת המשפחה באנושות בכללה והן על פי הגדרתה הייחודית של המשפחה היהודית.
על פי התורה, המודל המשפחתי האנושי הנכון לכל אומות העולם מתחיל בהסכמה הדדית בין הגבר לאישה לחיות חיים משותפים, המוכוונת על ידי התורה ליצירת משפחה יציבה ובת קיום. אף שאין צורך בקידושין לאיש ואישה מאומות העולם, עדיין יש ביניהם מחויבות מוחלטת לקיום יחסי אישות. האיסורים התוחמים את מערכת הנישואין ומגדירים אותה הם 'ודבק באשתו' - ולא באשת חברו, ו'לא תגזול'. כלומר, האישה המוגדרת כאשת איש - אסורה לפגוע בשעבודה אליו בקשר אישות עם גבר זר, והיא אסורה באיסור עריות על שאר העולם, והאיש מחויב לה ואינו יכול לשאת אישה נוספת בלא הסכמתה. סיומה של מערכת היחסים המשפחתית נתונה בידי כל אחד מהם ללא צורך בגט, ותלויה למעשה בהיפרדות בלבד.
המשפחה היהודית מובחנת מהמשפחה הכלל-אנושית בשני היבטים: א. המשפחה היהודית מורכבת משני שלבי התהוות: קידושין ונישואין. ב. המשפחה אינה מתפרקת בהחלטה רצונית, אלא רק באמצעות גט או בפטירת הבעל.
התורה ייחדה את תהליך יצירת המשפחה היהודית - במובחן מזו האנושית - בחלוקתו לשני שלבים: קידושין ונישואין. שלב הקידושין מפקיע את המשפחה מלהיות מערכת אנושית-הסכמית ומכניס אותה לתחום הקדושה. על בסיס הסכמתה של האישה להיכלל באיש, הוא מייחד אותה אליו ליחסי אישות להולדת זרע קודש, ילדי ישראל, ואוסר אותה על כל העולם. הוא מקדש אותה באמירתו 'הרי את מקודשת לי', והיא מממשת את הקדושה. האיש מחיל את הקדושה השמימית על החיבור ביניהם והאישה מוציאה אותה אל הפועל.
על פי התורה, הזוגיות מכילה שותף שלישי - הקב"ה. הקשר מקבל תוקף אלוקי. הנישואין בישראל אינם מערכת אנושית-הסכמית אלא מערכת הקשורה לעולם הקדושה. קיומה של השכינה בתווך משיב את הזוג למצב של גן העדן הראשוני. האיש והאישה הופכים לישות אחת ומקבלים זהות חדשה: 'זכר ונקבה בראם'. ביחס להיבט הנצחי - כלומר, החיבור ביניהם להולדת נשמות ישראל - שוב אין כאן איש בנפרד ואישה בנפרד, אלא ביחד הם יוצרים צלם אלוקים. במובן הזה, הקידושין משיבים להם את קיומם האמתי האבוד ואת כבודם; כל עוד חיו בנפרד הם היו חסרים, ועכשיו משעת הקידושין הם הופכים להיות אדם שלם.
השלב הבא בחתונה הוא הנישואין, בהם מיתרגמים הקידושין לחיים ממשיים. בנישואין קונה האיש את האישות של האישה, ומתחייב ליחסי אישות עמה מכוח מצוות 'ועונתה לא יגרע'. לפי דעה אחרת, חיובי יחסי האישות הוא הדדי ונובע מעצם הנישואין.
במרכז הנישואין עומד מימוש הקשר הזוגי הן בהיבט הנפשי והן בהיבט הגופני, כביטוי להיות האיש ואשתו ישות אחת. ההגדרה המחודשת של האיש והאישה היא 'והיו לבשר אחד'. הם מתייחדים זה לזה ביחסי האישות וביצירת הדורות הבאים.
שבע הברכות אשר נאמרות בנישואין מביאות לידי ביטוי את ההבנה כי חיי המשפחה היהודיים הם שיבה לגן עדן. על פי התורה, הנישואין הם מחויבות. המחויבות הופכת אנשים חסרים ובודדים, גבר ואשה, לישות אחת, 'צלם אלוקים'.
התורה מתארת את בריאת של האדם: "זכר ונקבה ברא אותם... ויקרא שמם אדם" – לאמור: רק כאשר הם נישאים הם קרויים אדם. הדרך להגיע אל ההגדרה המחודשת הזאת עוברת דרך ההוראה האלוקית 'והיו לבשר אחד'. הקשר ביניהם והמחויבות, שכוללים את כל מעגלי האישיות – הרוחני, הרגשי, הפיזי והחיבור ביניהם להולדת צאצאים – הם המאפשרים את ההגדרה המחודשת שלהם כצלם אלוקים.
הביטוי האיסורי להגדרות אלו הוא הציווי האלוקי 'לא תנאף'. התורה רואה בניאוף את הפרת המחויבות הבסיסית ביותר.
חוזה כבקשתך
הגדרתה הייחודית של המשפחה היהודית על פי התורה והפיכתה מחוזה אנושי לברית אלוקית, עיצבו עולם מושגים חדש. הנצרות זיהתה את המעבר מעולם של חולין לעולם של קדושה, וניסתה לאמצו. אולם היהדות ייחסה לנישואין קדושה המתגלה על ידי מעשה האיש, וממילא יכולה להיפסק במעשה הגירושין; ואילו בנצרות, הקדושה אינה קשורה באדם אלא בשמים בלבד ועל כן אינה נפסקת. כתוצאה מכך, הנצרות קבעה את מוחלטות הנישואין, ועיצבה מוסד שבו אי אפשר להפקיע את הנישואין. הגדרה זו גררה מצב שלא היה מותאם לנפש האנושית; קדושת החיים ללא יכולת הפקעה גם כאשר כבר אין זיקה וקשר אמתיים, יצרה מצב של התנגדות אנושית ותחושה של חוסר מוצא.
תגובת-הנגד התרבותית באה בדמותה של הגדרת המשפחה כמסגרת אזרחית חילונית ללא סמכות הכנסייה. כל עוד פעלה החשיבה השמרנית, התייצב מוסד זה כמבנה חברתי יציב שהמחויבות ליחסי האישות עומדים במרכזו. אולם בהשפעתה של המחשבה הפרוגרסיבית, שינתה גם המשפחה את פניה. ממבנה חברתי יציב הכולל מחויבות הדדית לאישות ומוגדר כישות משפטית, הפכה המשפחה לקשר חופשי, 'חוזה כבקשתך', שבו כל פרט שומר על האוטונומיה המוחלטת שלו בכל רגע והאוחזים בו חווים קריסה של המסגרת המשפחתית.
הגדרה מחודשת זו הפקיעה את המחויבות לאישות במסגרת המשפחתית, והפכה את האיסור 'לא תנאף' המגדיר את המשפחה לצו המתנגד לכבוד האדם וחירותו וסותר אותם. בית המשפט העליון של מדינת ישראל למעשה הפקיע את המודל היהודי הייחודי ושלל את המודל השמרני. נקודת החידוש העיקרית של בג"ץ היא הוצאת הצו 'לא תנאף' אל מחוץ לתחום המוסר והחוק, וביטול המחויבות ההדדית לאישות שיצרה את החיבור והיציבות של המשפחה.
מודל התורה ניצב למעשה מול המודל הבג"צי: "זכר ונקבה בראם" אל מול נפרדות משפטית, "והיו לבשר אחד" ו"לא תנאף" אל מול כבוד האדם וחירותו. איחוד אל מול נפרדות. מחויבות מול אוטונומיה.
אם חפצים אנו בקיומה של המשפחה, על המחוקק להשיב את הגדרת המשפחה בישראל למסגרת דיני המעמד האישי כפי שקובע החוק. לא רק בצעד פורמלי עסקינן, אלא בחזרה למערכת הערכים היהודית ביחס למשפחה. חוסנה של המשפחה היהודית במשך אלפי שנות קיומה על בסיס הגדרות התורה ידוע לשם ולתפארת, וקריסת המשפחה כתוצאה מהגדרתה מחדש גם היא עובדה קיימת.
כדי לשמור על המשפחה, יש לאמץ מדיניות היונקת מערכי המשפחה היהודית. באופן מעשי בשלב ראשון, על המחוקק לקבוע כי ניאוף ופירוק המשפחה נוגדים את המוסר, את החוק ואת "תקנת הציבור", וממילא לא יקבלו סעד משפטי במדינת ישראל. קריאת כיוון זו תהיה צעד ראשון בהשבת ספינת המשפחה בישראל למסלול הנכון.
לקריאת המחקר השלם, חפשו באינטרנט: "משפחה - אישות, מהות והגדרות משפטיות".